הוצאות בגין לימודי תואר שני לא יוכרו בניכוי
בית המשפט כנראה שם סוף פסוק למחלוקת הבלתי פוסקת בין נישומים לרשויות המס בעניין אי התרת הוצאות לימודים אף ללימודי תואר שני ואף מחוץ לישראל.
בעניין הזורע1 קבע בית המשפט כי אין מקום להתערב במדיניות של רשות המיסים בעניין זה, בכלל, ולאחר שהוכרע הנושא על ידי בית המשפט העליון, בפרט.
במיוחד, כאשר אין במסכת העובדתית שהובאה על-ידי המערער כדי להצביע על נתונים עובדתיים ספציפיים, שמצדיקים בחינת המדיניות האמורה.
נהפוך הוא, כפי שצוין… במקרה דנן אכן היה ערך מוסף – התמחות בתחום ספציפי אשר לא היה נחלתו קודם לכן.
פסק הדין עסק בעו"ד ישראלי שנסע לארה"ב לצורך לימודי תואר שני וזאת לאחר שסיים לימודי תואר ראשון בישראל, התמחות בעריכת דין והוסמך כעורך דין. הלימודים המדוברים לא הקנו רישיון או זכות עיסוק בארה"ב, ומטרתם הייתה להרחיב את השכלתו של הלומד לגבי הדין הזר.
הנישום טען כי המדובר בהוצאה לשמירה על הקיים, שכל מטרתה להשאיר אותו מצטיין בתחומו ואינה מקנה כל יתרון מתמיד.
לדידו של הנישום, יכול היה להירשם לקורסים והשתלמויות בודדות שהיו מקנים לו את אותו ידע שרצה לרכוש (אך כמובן לא תואר) ואז אין חולק כי הוצאות ההשתלמות היו מוכרות בניכוי.
פקיד השומה טען כי לימודי תואר שני, מהווים "רכישת יתרון מתמיד" כפי שכבר נקבע בבית המשפט העליון בהלכת "יהב".
כמו כן טען פקיד השומה כי במקרה הספציפי רכש הנישום אף ידיעה בתחום חדש וזר לו "מיסוי" אליו לא נחשף בלימודי התואר הראשון.
ביהמ"ש קבע כי הבדיקה תיערך כדלקמן. ראשית על הנישום להצביע על הוצאה שהייתה בייצור הכנסתו באותה שנת מס, ואז זכאי הוא לניכוי ההוצאה. היה ופקיד השומה מתנגד לכך, עליו להוכיח כי ההוצאה הוגבלה או לא הותרה בניכוי. ומוסיף בית המשפט כי הדבר נכון בתנאי שהנישום יוכיח כי המדובר בהוצאה פירותית וכי אין המדובר הוצאה הונית.
בעניין "יהב" עלתה לדיון שאלה כמעט זהה ושם קבע ביהמ"ש כי הוצאות למימון לימודים של עובד לא יותרו למכביד בניכוי.
כמו כן ניסה הנישום לטעון כי המדובר בהוצאה מעורבת, קרי הוצאה שחלקה עסקי וחלקה פרטי. לדידו של הנישום המדובר בהוצאה שאומנם מחד מעניקה תואר אך מאידך מאפשרת את השמירה על הקיים וההתמקצעות בתחום ולכן יש להתיר לפחות את חלקה בניכוי.
לטענה זו קבע ביהמ"ש כי סעיף 17 עליו מסתמך הנישום מורה כי הוצאה ניתנת לניכוי אם הוצאה כולה בייצור ההכנסה ולשם כך בלבד. לפיכך הכלל הוא, שהוצאה מעורבת אינה ניתנת לניכוי.
החריג הוא, אותם מקרים בהם קיים מרכיב המאפשר פיצול ונקבע או ניתן לקבוע מהו החלק המותר בניכוי. לדוג': הוצאות נסיעה.
לגישת ביהמ"ש, הוצאות ללימודי תואר שני, אינם בגדר הוצאה הניתנת להפרדה וחלוקה ברורה, בין ההוצאה לצורך יצירת נכס חדש, לבין ההוצאה הפירותית לשמירה על הקיים, ולכן אין להתיר בניכוי את ההוצאה לרכישת תואר שני.
בנימה אישית היינו מוסיפים כי בית המשפט הרחיק לכת וסתם את הגולל אף על המקרים ערב התיקון לחוק, ש נמיר את ההוצאה בנקודות זיכוי.
ניתן למצוא היום בנקל תארים שניים שלא נותנים כל יתרון מתמיד.
העיקרי שבהם הינו תואר שני במשפטים לרואי חשבון, שפרט לאסופת קורסים כלליים (כאלו לדוגמא שניתן למצוא בלשכת רואי חשבון) אין בו ולא כלום עם יתרון מתמיד או רכישת נכס חדש. דא עקא, לפי הפסיקה, די בכך כי בסופו מוענק "תואר" כלשהו בכדי לא להבכיר במלא ההוצאה.
* האמור לעיל לא בא במקום ייעוץ משפטי. ההסתמכות על המידע באחריות המשתמש בלבד!
