הגשת תלונה במשטרה – עילת תביעה בלשון הרע?

סעיף 15(8) לחוק איסור לשון הרע קובע:

"הפרסום היה בהגשת תלונה על הנפגע בענין שבו האדם שאליו הוגשה התלונה ממונה על הנפגע, מכוח דין או חוזה, או תלונה שהוגשה לרשות המוסמכת לקבל תלונות על הנפגע או לחקור בענין המשמש נושא התלונה; ואולם אין בהוראה זו כדי להקנות הגנה על פרסום אחר של התלונה, של דבר הגשתה או של תכנה".

סעיף 15(8) לחוק איסור לשון הרע מעניק הגנה למפרסם שהגיש תלונה על הנפגע. אחד המצבים אליהם מתייחסת ההגנה הוא כאשר הוגשה תלונה לרשות המוסמכת לקבל תלונות על הנפגע או לחקור בעניין המשמש נושא לתלונה. הפסיקה קבעה כי המשטרה היא רשות מוסמכת לקבל תלונות בנוגע לביצוע עבירות.

ההצדקה להגנה נעוצה באינטרס הציבורי החשוב לפיו יש לאפשר לכל אדם מן הציבור להגיש תלונה, ללא חשש מפני תביעה, וכך הרשויות המוסמכות יקבלו מידע בנושאים שעליהם הן מופקדות.

אמנם מידע שכזה עשוי להיות שגוי ולגרום לנפגע נזק רב, אך החוק מניח שהרשות תבדוק את המידע בטרם תנקוט פעולה על-פיו.

לפיכך, משמשת הרשות ליצירת מעין נתק בקשר הסיבתי שבין הגשת התלונה לבין הנזק שהיא עלולה לגרום.

הגשת התלונה תהא מוגנת כאשר היא נעשתה בתום-לב. לתום-הלב הנדרש במסגרת הסעיף מאפיינים ייחודיים, הנובעים מהצורך לאזן בין האינטרס הציבורי שבקבלת מידע מהציבור על עבירות ומעשים פסולים, לבין האינטרס שבשמירה על שמו הטוב של אדם.

מאחר שלרשויות המוסמכות יש עניין בקבלת מידע אמיתי, תוענק ההגנה גם אם המניע למסירת המידע הוא פסול. כלומר, אין משמעות אם התלונה הוגשה בשל יצר נקמנות ושנאה או מתוך מטרה של "תיקון עולם".

יסוד נוסף אשר חייב להתקיים על מנת שתוענק ההגנה הוא שהמתלונן האמין בתום לב באמיתות תוכן התלונה.

כך למשל במקרה בו הוגשה תלונת שווא במשטרה, חוייבה המתלוננת על ידי בית משפט השלום לשלם לתובע פיצוי בסך 100,000 ש"ח.

במקרה זה התובע טען כי הנתבעת הגישה תלונת שווא כנגדו וטענה כי הוא ביצע בה מעשים מגונים בכוח. בגין תלונה זו נעצר התובע למשך ארבעה ימים, שמו פורסם בכלי התקשורת והוא הושם ללעג בפני משפחתו וקרוביו.

בית משפט השלום חזר על ההלכה לפיה המוסר תלונה למשטרה, אפילו על-יסוד חשד בלבד, ללא בדיקה סבירה או תוך ביצוע בדיקה רשלנית, אחראי בנזיקין לנזק שגרם כתוצאה מהגשת התלונה.

מכאן, שבמקרה בו המתלונן אינו מאמין באמיתות תלונתו ויודע כי אינה אמת, ודאי שאין כל אינטרס ציבורי במתן הגנה למתלונן, ואין כל אינטרס ציבורי בעידוד התנהגות שכזו.

בית משפט השלום קבע כי במקרה זה הנתבעת מסרה תלונת שווא למשטרה, בחוסר תום לב, מתוך כוונה ומתוך ידיעה וודאית שמדובר בשקר, תלונה אשר גרמה לחקירת התובע, לעיכובו ומעצרו שהיה לשווא. (ראה: ת.א. (ת"א) 23310/06 פדל נ' ירמיהו).

במקרה אחר בו הוגשה תלונה, נדחתה התביעה כנגד המתלונן. במקרה זה התובע היה קצין במשמר הגבול אשר נחקר במח"ש והועמד לדין משמעתי בעניין אירוע שהתחרש בשנת 2002 וזוכה. חקירת האירוע החלה בעקבות מכתב תלונה של הנתבע, מנכ"ל מרכז פרס לשלום.

המכתב מתייחס לאירוע בו הוכו מספר שחקנים פלסטינים אשר שיחקו בפרויקט משותף ליהודים ופלסטינים, אשר נעצרו במחסום ונחשדו כי הרכב בו נסעו גנוב. הצגת אישור כי הם אכן משתתפים בפרויקט ובקשתם לשוחח עם נציגי מרכז פרס או נציגי האוניברסיטה, לא הועילו.

בית משפט השלום קבע כי לא יכולה להיות מחלוקת כי האמור במכתב הינו לשון הרע כהגדרתו בסעיף 1 לחוק איסור לשון הרע. עם זאת, נקבע כי לא ניתן לייחס את כל האמור במכתב לתובע ולכן נבדק רק רכיב ההכאה.

בית משפט השלום קבע כי לנתבע עומדת ההגנה הקבועה בסעיף 15(8) לחוק איסור לשון הרע שהרי המכתב הינו תלונה אשר הופנתה למפקדו של התובע, הממונה על הנפגע או רשות המוסמכת לחקור בעניין, ונעשתה בתום לב.

בית המשפט שלל את הטענה כי הנתבע לא נקט אמצעים סבירים לבחון את אמיתות הפרסום וזאת לאור ההלכה כי בכל הנוגע להגנת סעיף 15(8), מתלונן אינו חייב לאמת את חשדותיו תחילה עם החשוד עצמו ו"אין גם לדרוש כי יערוך חקירות פרטיות או כיוצא באלה פעולות" לפני הגשת התלונה. (ראה: ת.א. (ת"א) 57143/05 בוטה נ' ד"ר פונדק).

דוגמא נוספת הינה מקרה בו הצדדים היו שכנים אשר היו מסוכסכים זה עם זה. המנוח התלונן בפני משטרת ישראל וייחס לשכנו מעשים המחשידים אותו בביצוע גניבה. בעקבות התלונה פתחה משטרת ישראל בחקירה ולאחריה בהליכים פליליים. בהליך הפלילי זוכה התובע מהחשדות כנגדו ועל כן הגיש תביעה בגין הוצאת לשון הרע.

בית המשפט קבע כי משטרת ישראל הינה רשות מוסמכת לקבל תלונות ולחקור בעניין חשד לגניבה.

עוד קבע בית המשפט כי לעניין הסבירות ניתן ללמוד מכך שהמשטרה מצאה לנכון לפתוח בחקירה ואף להגיש כתב אישום כנגד התובע. משמע, העלאת החשדות על-ידי המנוח לא הייתה מופרכת וחסרת סבירות, והא ראיה, שהמשטרה ראתה לאמץ חשדותיו אחרי בדיקה יסודית של העניין. בהעדר ראיה נוספת אין על-כן להסיק, כי כל שהיה סביר בעיני המשטרה לא צריך היה להיות סביר בעיני המנוח. (ראה: ע"א 788/79 ריימר נ' עזבון המנוח רייבר, פ"ד לו(2) 141).

כלומר, כאשר הגורם המוסמך פתח בהליכים כנגד נשוא הפרסום, ולא על סמך דבריו של המתלונן בלבד, אלא לאחר גביית הודעות ועדויות, יש לומר כי התלונה לא הייתה מופרכת וחסרת סבירות.

לסיכום, אם הוגשה תלונה במשטרה בתחום בו היא מוסמכת לקבל תלונות והמתלונן האמין בתום לב כי תוכן התלונה הוא אמת, תעמוד לו ההגנה הקבועה בסעיף 15(8) לחוק איסור לשון הרע.

* האמור לעיל לא בא במקום ייעוץ משפטי. ההסתמכות על המידע באחריות המשתמש בלבד!