האם הבנק רשאי להפר התחייבותו למתן אשראי ללקוח?
בתביעה שהתבררה בביהמ"ש המחוזי בת"א (ת"א 2684-09-12 קונספט שיווק מוצרי אופנה (1995) בע"מ ואח' נ' בנק דיסקונט לישראל בע"מ ואח' ), טענה קבוצת משקיעים של אנשי עסקים מוכרים, שהתאחדה במטרה לנסות ולהבריא חברה כושלת לשיווק מוצרי אופנה, כי הבנקים עימם סיכמו על מתן אשראי לחברה – הפרו התחייבותם למתן האשראי המובטח, ותבעו אכיפה ופיצויים.
הבנקים הודו שסירבו לתת את האשראי המוסכם לחברה. לטענתם, הסירוב היה כדין והתקבל משיקולים כלכליים שמטרתם למנוע מ"כסף טוב" (האשראי המובטח) ללכת אחר "כסף רע" (חוב אבוד), שכן – כך טענו – התברר להם לאחר הסכמתם למתן האשראי – שהמשקיעים (התובעים) מכרו את כל נכסי החברה, ובכך סיכלו את סיכוייה להשתקם.
ביהמ"ש חזר על פסיקה ידועה בדבר חובות הבנקים:
• חובת הבנק לשמש כנאמן על כספי ציבור, באשר הוא מופקד על יציבות המערכת הבנקאית ועל שמירת חוסנה הכלכלי. מכאן זכותו וחובתו לשקול שיקולים כלכליים ועסקיים, לבחון היטב את השקעותיו, ולהימנע ממתן אשראי לעסק שעתידו נחרץ.
• לבנק מוקנה שיקול דעת להפסיק הזרמת אשראי, כאשר מתברר כי ללקוח אין יכולת החזר על פי מכלול נתוניו.
• קבלת אשראי מהבנק אינה זכות מוקנית ללקוח: לבנק מוקנה שיקול דעת עסקי לגיטימי, המתבסס על נסיבות העניין ופרמטרים שונים (בהם מצבו הכלכלי של הלקוח, מטרות המימון וסיכויי ההשבה), באם להעניק אשראי אם לאו ובאיזה היקף, והכל בכפוף לתום לב ולהתנהגות בהתאם לסטנדרט ההתנהגות המקובל במגזר הבנקאי.
• מערכת היחסים שבין הבנק ללקוח מטילה חובת אמון על הבנקים, המוצאת את ביטויה, בין היתר, באיסור הטעיה, איסור פגיעה לרבות ניצול מצוקה, וגילוי נאות.
עם זאת נפסק כי חובת האמון של הבנק ללקוח מוגבלת: הבנק פועל למטרות רווח, ועל כן אינו חייב להציב את אינטרס הלקוח קודם לאינטרס שלו בכל מצב ובכל מחיר.
בית המשפט פסק: כי למרות שציפיית המשקיעים לקבלת האשראי – נכזבה, בכל זאת הבנקים היו רשאים לסגת מההסכם, וזאת מחמת מצגי שווא שהמשקיעים הציגו להם.
נקבע כי אם הבנקים לא היו חוזרים בהם מהסכמתם לתת אשראי – סכומי האשראי היו יורדים
לטמיון ולא היה כל סיכוי לגבותם חזרה מהחברה, שנותרה ללא כל פעילות עסקית וללא נכסים
כלל. השופטת אבניאל פסקה כי מדובר בהפעלת שיקול דעת עסקי ובהתנהגות זהירה וראויה של
תאגידים בנקאיים, הנדרשים להבטיח את כספי הציבור המופקדים אצלם.
יודגש כי ביהמ"ש חידש בפסה"ד, עת אימץ לתחום דיני הבנקאות את "כלל שיקול הדעת העסקי"- מתחום דיני החברות.
בהתאם לכלל זה, בנק, ככל תאגיד אחר, מוסמך לקבל החלטות עסקיות והחלטותיו חסינות מפני
ביקורת שיפוטית בהתמלא שלושת התנאים הבאים:
א. ההחלטה התקבלה בתום לב (סובייקטיבי),
ב. ההחלטה התקבלה לאחר עיון בנתונים ושקילת השיקולים הרלבנטיים,
ג. ההחלטה התקבלה מתוך רצון להגן על אינטרס לגיטימי של הבנק ושל ציבור החוסכים, שהפקידו את כספם בחזקת הבנק.
נפסק כי ככל שהחלטות הבנק כאמור יעמדו בשלושת התנאים הנ"ל – ההחלטה תיהנה
מ"חזקת תקינות", ובית המשפט לא יבחן את הפעולה העסקית לגופה !
ראוי לציין כי לא רק שהבנקים לא "נענשו" על הפרת הסכם האשראי, אלא ביהמ"ש אף החמיא
לבנקים על סירובם לתת האשראי !
המסקנות מפסק הדין:
1. אכן , יש לכבד הסכמים, לרבות הסכם אשראי, וככל שהבנק יפר הסכם אשראי ללא הצדק סביר – הוא יישא בתוצאות הנזיקיות של התנהגותו.
2. הטעיה מצד הלקוח בדבר יכולת ההחזר משמשת הצדק סביר לבנק לחזור בו מהסכם אשראי.
3. אימוץ כלל 'שיקול הדעת העסקית' ייתן רוח גבית לבנקים בהחלטות בדבר אי מתן אשראי ללקוחות.
4. להערכתי, פסה"ד יכה שורש בפסיקות נוספות,דומות, ויחייב את עוה"ד המתמחים בתחום, להתמודד כראוי עם כלל שיקול הדעת העסקי ו"חזקת התקינות".
* האמור לעיל לא בא במקום ייעוץ משפטי. ההסתמכות על המידע באחריות המשתמש בלבד!