דחיית תביעה לפיצוי בגין רשלנות רפואית בלידה

בית המשפט העליון דחה ערעורים על דחיית תביעה בגין רשלנות רפואית בלידה, בקבעו כי לא הייתה התרשלות בביצוע הלידה, כי המערער לא סבל ממצוקה עוברית במקרה זה, וכי לא היה מקום לניתוח קיסרי או למתן סטרואידים בעת הלידה הנדונה.

בית המשפט הבהיר, כי כידוע על מנת להטיל אחריות בנזיקין בגין עוולת הרשלנות, יש להוכיח קיומם של מספר יסודות: קיומה של חובת זהירות; הפרתה של חובה זו על-ידי התנהגות עוולתית (מעשה או מחדל); וקיומו של נזק.

נוסף על כך, יש להצביע על קשר סיבתי, עובדתי ומשפטי, בין ההתרשלות לבין הנזק.

בית המשפט קבע, כי במקרה זה, אין מקום להתערב בפסק דינו של בית המשפט המחוזי, אשר כלל התייחסות מפורטת ומקיפה למכלול העדויות והראיות שהונחו בפניו, לרבות חוות הדעת המקצועיות של המומחים מטעם שני הצדדים, והמומחה שנתמנה בידי בית המשפט קמא.

קביעותיו העובדתיות מעוגנות היטב בראיות שהובאו, והן עומדות במבחני ההיגיון והסבירות.

האם הייתה התרשלות באופן ביצוע הלידה? – כידוע, עוולת הרשלנות מבוססת על מבחן הסבירות ונבחנת על בסיס הידע שהיה קיים בעת הרלוונטית, לפי קנה המידה של "הרופא הסביר".

במקרה זה, על מנת לבחון את סבירות החלטת הרופאים ליילד את המערערת באופן וגינאלי, התמודד בית המשפט המחוזי עם סוגיית מצג העובר, אשר הייתה במוקד המחלוקת בין הצדדים.

בית המשפט אישר את מסקנת בית המשפט המחוזי, על פי הראיות כולל חוות דעת המומחים הרפואיים, כי סוג המצג של המערער בטרם לידתו היה מצג עכוז שלם, כי במקרה הנדון, לא התרחשו כלל סיבוכים האופייניים ללידת עכוז מסוג "Footling" וכי מהלך הלידה כולו היה תקין.

נוכח זאת, ומשאין מחלוקת בין המומחים השונים, כי לידה נרתיקית מתאפשרת ומותרת במצג עכוז שלם, אין לייחס כל התרשלות לרופאי המשיבה, בביצוע הלידה באופן וגינאלי.

האם הוכחו סתירות בתיעוד הרישומים הרפואיים של בית החולים? – במקרה זה, כללה הרשומה הרפואית את המידע אשר יש בו כדי להשליך על טיב הטיפול שניתן למערערת.

הרישום שיקף התלבטות טרם ביצוע הלידה הואגינלית, העיד על הכנות לאפשרות של לידה בניתוח קיסרי, תיאר התייעצות עם כונן, והכיל פירוט על אודות מהלך הלידה. לפיכך, נדחו טענות המערערים בעניין זה.

משהגיע בית המשפט למסקנה, כי לא הייתה התרשלות באופן יילוּד המערער, כפי שנקבע על-ידי בית המשפט קמא, מתייתר למעשה, הדיון בסוגיית הקשר הסיבתי.

מכל מקום, לא נמצא מקום להתערב גם בקביעת בית המשפט המחוזי, אשר שלל, בפסק דינו, את הקשר הסיבתי בין מהלך הלידה לבין נזקיו של המערער, מאחר שלא התקיימו הקריטריונים העשויים להעיד, כי היה תשניק בלידה, וזאת בהתבסס על חוות דעתם של המומחים.

נוסף על כך, נקבע כי לא התקיימה מצוקה עוברית למערער במהלך הלידה וכי "אלמנט הפגות כאשר מדובר בתינוק אשר נולד בשבוע 31 נותר אכן הגורם המכריע לעניין נכותו של התובע".

ההימנעות ממתן סטרואידים – שאלת ההתרשלות והקשר הסיבתי – בית המשפט דחה את טענת המערערים, כי הימנעות הרופאים מליתן למערערת סטרואידים, נבעה מחישוב שגוי של גיל ההיריון.

לצורך כך, בחן בית המשפט, מה הייתה הפרקטיקה הרפואית המקובלת לעניין מתן טיפול בסטרואידים, בתקופה בה נולד המערער, בבית החולים של המשיבה.

מחוות הדעת הרפואיות עולה, כי נושא הטיפול בסטרואידים בשנת 1989, שנת לידתו של המערער, היה שנוי במחלוקת ואף היה ויכוח לגבי מידת יעילותו, גם בספרות הרפואית וגם במרכזים הרפואיים בישראל.

רק בשנת 1994, ניתנה המלצה רשמית של ה National Institute of Health לטיפול בסטרואידים, על מנת להאיץ את הבשלות הריאתית של העובר.

בית המשפט העליון לא מצא מקום להתערב בפסק דינו של בית המשפט המחוזי, והערעורים נדחו.

* האמור לעיל לא בא במקום ייעוץ משפטי. ההסתמכות על המידע באחריות המשתמש בלבד!