בימ"ש לא יאפשר עיקול זמני על בית שנמכר

השופט י' דנציגר קבע, כי יש להבחין בין חוב עתידי שטרם הגיע זמן פירעונו, שהוא ניתן לעיקול, לבין סיכוי לאפשרות של היווצרות חוב עתידי, שאינו ניתן לעיקול.

מבלי להיכנס לעובי הקורה, ביהמ"ש הניח כי כשמדובר אך ורק ב"ציפייה" של המבקשים, או "סיכוי" בעלמא כי המשיבים יזכו בתביעתם ולפיכך יבוטל המכר והזכויות בבית יחזרו להיות של המבקשים, לא ניתן לומר כי זכויות אלה הינן ברות-עיקול.

בפני בימ"ש העליון הוגשה בקשת רשות ערעור על פס"ד של ביהמ"ש המחוזי.

עפ"י הנטען בבקשה, המבקשים, מש' עיני, מכרו למשיבים, מש' שיפריס, בית ביהוד (להלן: "הבית"). הזכויות בבית הועברו ונרשמו ע"ש המשיבים במינהל מקרקעי ישראל, והמשיבים קיבלו את החזקה בבית.

משיבים הגישו לביהמ"ש המחוזי תביעה לביטול הסכם המכר ולסעד של השבה ופיצויים. עם הגשת התביעה, ביקשו המשיבים צו עיקול זמני על נכסי המבקשים.

ביהמ"ש המחוזי נעתר לבקשת המשיבים והטיל עיקול זמני על מספר נכסים של המבקשים בהם, בין היתר, נכס אחר ביהוד, זכויות במניות חברת ביטוח, וכלי רכב. המבקשים הגישו בקשה להמרת העיקולים באופן שהם ייוחדו ויוטלו על נכסים אחרים.

לענייננו רלוונטית בקשתם להמיר את העיקולים כך שיוטלו, בין היתר, על הבית נשוא התביעה. רשם ביהמ"ש המחוזי, אבי זמיר (להלן: "הרשם"), קבע כי אין מניעה עקרונית להמרת העיקולים, אולם דרש מהמבקשים להשלים נתונים ראייתיים.

לאחר שהמבקשים הגישו "השלמת נתונים" ביחס לשווי הבית, ניתנה החלטה נוספת ע"י הרשם, במסגרתה נדחתה בקשת המבקשים להמיר את העיקול כך שיחול על הבית, מהטעם שלא ניתן להטיל עיקול על נכס של המשיבים.

המבקשים ערערו על החלטת הרשם, וערעורם נדחה ביום 3.7.2008, ע"י נשיא ביהמ"ש המחוזי, השופט א' גורן (להלן: "הנשיא").

בימ"ש חזר על ההלכה הנוהגת והיא שערכאת הערעור תמעיט מאוד בהתערבות החלטות הערכאה הדיונית בבקשות לסעדי ביניים זמניים.

כלל זה נכון על אחת וכמה כשמדובר בבקשת רשות ערעור ב"גלגול שלישי" של ההליך.

במקרה כזה, כידוע, תינתן רשות ערעור אך ורק כשעולה שאלה בעלת חשיבות ציבורית או משפטית החורגת מעניינם של הצדדים הקונקרטיים.

במקרה דנן בימ"ש ציין, כי מדובר בשאלה נקודתית, בעניין המרת עיקולים שהוטלו על נכסי המבקשים במסגרת התביעה.

למרות שנטען כי מדובר ב"שאלה משפטית עקרונית בעלת גוון כללי", טענות המבקשים נוגעות לאופן בו יישם ביהמ"ש המחוזי את ההסדר החקיקתי הקיים בעניין השאלה מהו נכס "בר-עיקול", שאלה שכבר נדונה והוכרעה בעבר ע"י בימ"ש זה, ואין הצדקה לדון בעניין בפני ערכאת ערעור שנייה.

יתרה מכך, ערעור המבקשים נדחה ע"י הנשיא, בראש ובראשונה, מאחר שטענתם בדבר "עיקול עצמי" לא נטענה קודם להגשת הערעור.

בקביעה מעין זו בוודאי שאין מקום להתערבות בימ"ש זה.

מעבר לנדרש, ולגופו של עניין, בימ"ש קבע, כי תקנה 374(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי עפ"י לשונה, אינה חלה על המקרה דנן, שהרי אין מחלוקת כי בטרם הוכרעה התביעה לביטול ההסכם, וכל עוד הזכויות בבית רשומות ע"ש המשיבים, הבית נשוא התביעה אינו בגדר "נכס של המשיב", כלשון התקנה.

טענה שלא נטענה מפי המבקשים הינה כי זכויותיהם בבית הינן בגדר "זכות שטרם הגיע מועד מימושה", ולפיכך נכנסות הן למסגרת הגדרת "נכסים" כמשמעו של מונח זה בתקנות סדר הדין האזרחי, אולם ספק אם גם נימוק זה היה מועיל להם במקרה דנן.

המונח "נכסים" מוגדר בתקנה 1 לתקנות סדר הדין האזרחי:" 'נכסים' – לרבות כל חוב, בין אם הגיע מועד פרעונו ובין אם לאו, וכל זכות, בין אם הגיע מועד מימושה ובין אם לאו".

בימ"ש ציין, כי יש להבחין בין חוב עתידי שטרם הגיע זמן פירעונו, שהוא ניתן לעיקול, לבין סיכוי לאפשרות של היווצרות חוב עתידי, שאינו ניתן לעיקול.

מבלי להיכנס לעובי הקורה, ביהמ"ש הניח כי כשמדובר אך ורק ב"ציפייה" של המבקשים, או "סיכוי" בעלמא כי המשיבים יזכו בתביעתם ולפיכך יבוטל המכר והזכויות בבית יחזרו להיות של המבקשים, לא ניתן לומר כי זכויות אלה הינן ברות-עיקול.

ממילא, כאמור, הטענה כי זכויות אלה הינן בגדר "זכות שטרם הגיע מועד מימושה" לא נטענה מפי המבקשים. לאור דברים אלה, כאמור, ביהמ"ש מסכים עם התוצאה אליה הגיעו הערכאות דלמטה. אשר על כן, בימ"ש החליט כי דין הבקשה להידחות.

סימוכין – רע"א 6621/08, אורי עיני ואח' נ' אורה שיפריס ואח'

* האמור לעיל לא בא במקום ייעוץ משפטי. ההסתמכות על המידע באחריות המשתמש בלבד!