בחינת אומד דעת (כוונות) בין צדדים להסכם
עת אנו חותמים על הסכם ייתכנו לעיתים מקרים בהם ייווצרו מחלקות שונות שעולות מאותו ההסכם וזאת לאחר שהצדדים הסכימו וחתמו על הסכם זה ללא כל טענה.
הדבר לעיתים אכן קורה, וזאת לאור העובדה כי אומד הדעת בין הצדדים וכוונותיהם להסכם היה שונה זה מזה בעת חתימת ההסכם וזאת לאור נסיבות חדשות.
מקרה מעין זה נדון בבית משפט השלום בתל אביב במסגרת ת.א. 54813/07 מיטלס חניתה נ' תוית 2000 בע"מ אשר ניתן בו פס"ד ביום 30.11.08.
במקרה הנדון, נחתם הסכם שכר טרחה בין עו"ד מיטלס חניתה (להלן- עו"ד) לבין חברת תוית 2000 בע"מ (להלן- החברה).
עו"ד ייצגה את החברה במסגרת תיק תביעה בו הייתה החברה נתבעת ע"י חברה אחרת בשם מעבדות ארומתרפיה בע"מ.
במסגרת הסכם השכר טרחה סוכם, בין היתר, כי היה והגנתם של החברה תתקבל ויזכו בתיק, כל ההוצאות לרבות שככ"ט עו"ד שיפסקו לזכות החברה בתיק, ישולמו לעו"ד כשכ"ט והחברה לא תהיה זכאית לתשלום כלשהו מהסכום שיפסק.
לאחר שהוגשו כתבי הטענות, התקיימו ישיבות מקדמיות וכיוצ"ב, נקבע התיק לישיבת הוכחות. בפתח הדיון, הציע בית המשפט כי התובעת – מעבדות ארומתרפיה בע"מ תמשוך את תביעתה ומשזו נענתה, המליץ בית המשפט לנתבעת – החברה לוותר על הוצאות המשפט. הצדדים הסכימו וניתן פס"ד בהתאם.
במסגרת החלטה זו של בית המשפט בעניין ויתור הוצאות המשפט החליטה החברה כי אין היא צריכה לשלם לעו"ד בגין שכר טרחתה וזאת לאור האמור בהסכם בניהם.
טענת החברה הייתה, כי תביעת העו"ד לשכר טרחה, מתבססת על ההסכם, שעליהם הסכימו שני הצדדים, שרק בהתקיים מי מהם, תהיה העו"ד זכאית לשכר טרחה.
בהתאם לתנאי ההסכם – נקבע בבירור כי במידה וההגנה תתקבל, כל הוצאות המשפט לרבות שכר טרחת ועו"ד שייפסקו על ידי בית המשפט, ישולמו לעו"ד כשכר טרחה.
העו"ד מצידה טענה, כי במידה וההגנה תתקבל, תשלם החברה לעו"ד הוצאות משפט ושכר טרחה, כאשר דחיית התביעה ע"י בית המשפט, משמעה כי הגנת החברה התקבלה.
העו"ד טוענת כי השקיעה עבודה ושעות רבות בניהול תיק ההגנה ולפיכך לטענתה,
על החברה לשלם לה מכוח הסכם שכר הטרחה את סכום התביעה, ולחילופין, זכאית היא לתשלום סכום התביעה, מכוח "שכר ראוי" המחושב לפי כללי לשכת עו"ד וכן לפי סעיף 46 לחוק החוזים (חלק כללי) תשל"ג- 1973 האומר כי "חיוב לתשלום בעד נכס או שירות שלא הוסכם על שיעורו, יש לקיים בתשלום של סכום שהיה ראוי להשתלם לפי הנסיבות בעת כריתת החוזה".
בית המשפט בבואו לבחון את המקרה דנא ציין, כי אומד דעת הצדדים ייבחן על פי תכלית ההסכם. להסכם יש תכלית אובייקטיבית ותכלית סובייקטיבית.
התכלית הסובייקטיבית היא אומד דעתם המשותף של הצדדים, המטרות, האינטרסים והתכליות אשר הצדדים גמרו בליבם ונתנו לכך ביטוי חיצוני בהתנהגותם.
אין מפרשים חוזה על יסוד כוונה סובייקטיבית, פנימית של צד אחד להסכם בלבד, אלא על סמך גילויה החיצוני של הכוונה המשותפת של שני הצדדים.
בהעדר אפשרות לחלץ את אומד דעתם הסובייקטיבי להסכם, יפורש ההסכם על פי התכלית האובייקטיבית של החוזה.
בית המשפט קיבל את טענת החברה ודחה את טענת העו"ד מאחר והיה לעו"ד לקבוע את שכר טרחתה מראש גם לגבי מצב שבו התביעה תידחה ללא צו הוצאות.
בית המשפט אינו סבור כי אי הוספת תניה שכזו נבעה משכחה או מטעות וזאת מאחר והעו"ד הנה עו"ד ומודעת היטב לכך שבמקרים רבים בית המשפט ממליץ על דחיית תביעה ללא צו הוצאות.
העו"ד כהיותה בעלת מקצוע זה גם הייתה מודעת לכך שאין לדעת את שיעורו של שכר הטרחה שבית המשפט יפסוק שכן עניין זה נתון לשיקול ביתה משפט.
לפיכך, יכולה הייתה העו"ד לצפות כי בית המשפט יפסוק שכר טרחה בשיעור נמוך בהרבה מהצפוי או הרצוי מבחינתה.
בהתאם לכך, סבר בית המשפט, כי הכוונה האובייקטיבית של שני הצדדים להסכם הייתה כי במקרה בו התביעה נדחית ללא צו להוצאות, התובעת אינה זכאית לשכר טרחה.
* האמור לעיל לא בא במקום ייעוץ משפטי. ההסתמכות על המידע באחריות המשתמש בלבד!