זיכוי מביצוע עבירה של גרם חבלה חמורה מטעמי הגנה עצמית

לקבלת פסק הדין המלא דרך אתר הסנגור לחץ

בית המשפט קבע ברוב דעות כנגד דעתו החולקת של השופט גריל שיש לקבל את הערעור ולזכות המערער מכל המיוחס לו. לאור האמור נקבע שעל המתלונן להשיב לידי המערער את הפיצויים שקיבל באם לא תוגש בעניין תביעה אזרחית תוך 30 יום. עוד הורה בית המשפט להשיב למערער את הערבות הבנקאית בסך 5,000 ₪ אותה הפקיד בקופת בית המשפט.

המערער הורשע בביצוע עבירה של גרימת חבלה חמורה ועבירה של תקיפת סתם. על פי המתואר בכתב האישום המערער תקף את שכנו, המתלונן, בחצר ביתו של השכן, בחפץ מלבני כהה עד שהמתלונן נפל ארצה ואיבד את הכרתו. בשלב מסוים ניסה המתלונן לקום ולנקות את הדם מפניו ואז שב המערער ותקף את המתלונן שלא כדין וללא הסכמתו בכך שבעט בבטנו וברח מהמקום. המערער כפר בעובדות כתב האישום, טען להגנה עצמית, ובית המשפט קמא קיבל את טענותיו לשלב הראשון של התקיפה. שכן המערער טען כי הדף את המתלונן לאחר שזה תקף אותו בכדי להגן על עצמו, אך דחה טענה זו לעניין השלב השני. 

בית המשפט ציין כי בין השניים התקיימה מחלוקת ביחס לגבולות הקרקע ביניהם, וכי המתלונן הורשע בבית המשפט בבנייה לא חוקית לאור תלונותיו של המערער בעניין. בית המשפט העדיף את גרסת המערער לעניין התקיפה הראשונה שכן גרסתו הותירה עליו רושם אמין והייתה הגיונית יותר לאור הסתירות הרבות שעלו בעדות המתלונן וריבוי גרסאותיו וכן ניסיונו להסתיר את העילה לתחילת האירוע ואת מיקום האירוע שנקבע שהתרחש דווקא בחצרו של המערער. 

בית המשפט קמא הוסיף וקבע שאחיזת המתלונן בזקנו של המערער בתחילת האירוע מנעה ממנו לעזוב את המקום וכי הוא היה רשאי לנקוט במעשה על מנת להדוף את התקיפה באופן מיידי וכי תגובת המערער הייתה מדודה ולא חרגה מהנדרש. עם זאת, נקבע שמשהשתחרר מאחיזת זקנו על ידי המתלונן, המערער לא היה רשאי להמשיך ולתקוף את המתלונן וזאת בשל היעדר פירוט ביחס למהות התקיפה. לאור האמור בית המשפט קמא הרשיעו בביצוע עבירה של גרימת חבלה של ממש וגזר עליו 5 חודשי מאסר לריצוי בעבודות שירות וכן 5 חודשי מאסר על תנאי למשך שנתיים, ופיצוי למתלונן בסך 15,000 ש"ח. מכאן הערעור דנן כנגד הכרעת הדין וגזר הדין.

המערער חזר וטען כי עומדת לו טענת ההגנה העצמית שכן המתלונן תקף אותו בחצרו והוא התגונן במידה סבירה באופן מיידי וללא שימוש בכוח בלתי סביר. עוד ציין המערער שלו ידחה הערעור על ההרשעה יש להקל בדינו בשל נסיבות העבירה. המדינה מנגד סברה שהכרעת בית המשפט קמא הייתה מנומקת וסבירה כך שאין כל מקום להתערב בה וכן לא בגזר הדין.

בית המשפט בדעת רוב סבר שדין הערעור על הכרעת הדין צריך להתקבל שכן ההפרדה שערך בית המשפט קמא הייתה הפרדה מלאכותית שאין לה יסוד בחומר הראיות ובעדויות. בית המשפט ציין כי משנקבע שיש לתת אמון בגרסת המערער הרי שלא התקיימה כל עילה שלא לקבוע שגם בשלב השני עמדה למערער טענת ההגנה העצמית שכן המערער טען כי גם בפעם זו ניסה המתלונן לתפוס את זקנו, בייחוד משכל האירוע ארך 10 דקות וכלל לא ניתן היה לחלוקה. 

דעת המיעוט (השופט גריל) סבר שלא היה מקום להתערב בהכרעת דינו של בית המשפט קמא שכן לסברתו ניתן היה לנתק את האירועים בסיטואציה בצורה מלאכותית וכי אכן בשלב השני לא היה המערער רשאי להוסיף ולהכות את המתלונן כיוון שהוא עצמו הודיע ומסר שבשלב זה לא היה לכוד ויכול היה לעזוב את המקום ומכאן, שלא התקיימה דרישת הסבירות שבהגנה זו. עוד סבר שופט המיעוט כי אין להתערב בעונשו של המערער שכן הוא מצא שגזר הדין היה מאוזן ומידתי. 

*הסניגור - פרסום כל החידושים המשפטיים בתחום הפלילי>>