בית הדין האזורי קבע: הנתבעת ששמה התנוסס על גבי תלושי השכר אינה המעבידה בפועל

תע"א 3020/07

תע"א 2660/08

הנתבעת הייתה רשומה במס הכנסה ובמוסד לביטוח הלאומי כמעסיקה ושמה הופיע על גבי תלושי השכר של התובעים, כמעבידה. הנתבעת סגרה את התיקים במס הכנסה ובמוסד לביטוח הלאומי. בעקבות זאת הוגשה נגדה תביעה על ידי ארבעה עובדים (במהלך ניהול התביעה שני עובדים החליטו למחוק תביעתם) שטענו כי פוטרו וכי הם זכאים לקבל מהנתבעת פיצויי פיטורים, דמי הודעה מוקדמת וזכויות נוספות. בהמשך בן זוגה של הנתבעת הגיש אף הוא תביעה בטענה כי הנתבעת פיטרה גם אותו ועל כן עליה לשלם לו פיצויים פיטורין ודמי הודעה מוקדמת.

בית הדין האזורי לעבודה בירושלים קיבל את גרסתה של התובעת וקבע, חרף העובדה שהתובעת הייתה רשומה ע"ג תלושי השכר כמעסיקה וחרף העובדה שהתובעת הציגה עצמה בפני הרשויות כמעסיקה, היא לא הייתה מעסיקה בפועל ועל כן נדחתה התביעה של שלושת התובעים כנגד הנתבעת. אחד התובעים, הגיש בקשה להארכת מועד להגשת ערעור שנדחתה ובכך הפך פסק הדין לחלוט.

על פי כתב התביעה אשר הגישו התובעים לבית הדין האזורי בירושלים, טענו התובעים כי עבדו אצל הנתבעת מיום 1.1.2004 ועד למועד בו פוטרו ביום ביום 28.2.2007. משכך תבעו פיצויי פיטורים, דמי הודעה מוקדמת, דמי הבראה, פדיון חופשה וגמול שעות נוספות.

בכתב הגנתה טענה הנתבעת כי למעשה מעולם לא העסיקה את העובדים וכי פתחה את תיק העוסק מורשה על שמה וכן תיק במוסד לביטוח הלאומי על שמה, לבקשת בן זוגה אשר העסיק את התובעים בפועל. זאת כיוון שלבן זוגה לא היה חשבון בנק והיו לו חובות והוא ביקש ממנה כטובה אישית לפתוח תיק עוסק מורשה למשך מספר חודשים בלבד, עד אשר יסדיר חובותיו. משכך הגישה הנתבעת הודעת צד ג' לבן זוגה.

בן הזוג קיבל את הודעת צד ג' והגיש תביעה כנגד הנתבעת בטענה כי אף הוא הועסק על ידה ופוטר. משכך טען בן הזוג כי הוא זכאי לקבל פיצויי פיטורים, דמי הודעה מוקדמת וזכויות נוספות להן הוא זכאי.

הנתבעת טענה בכתב ההגנה אשר הגישה בתביעת בן הזוג, כי היא ובן זוגה הכירו שנים רבות קודם לכן כאשר שניהם היו נשואים לבני זוג אחרים מהם התגרשו. כעבור שנים נפגשו שוב ובן הזוג עבר לגור עימה. כעבור זמן מה ביקש ממנה בן הזוג, אשר ביצע עבודות של התקנת דלתות עבור קבלנים, כי תפתח תיק עוסק מורשה במס הכנסה ובביטוח הלאומי. בן הזוג טען, כי הסתבך כלכלית בעקבות ערבות שחתם לקרוב משפחה וכתוצאה מכך הוא אינו יכול לפתוח חשבון בנק ואינו יכול לפתוח עסק. הנתבעת, אשר רצתה לעזור לבן הזוג נאותה לפתוח תיק עוסק מורשה אולם זאת רק למספר חודשים. יצוין, כי הנתבעת הינה פנסיונרית של המשטרה ומשכך חששה לפגוע בפנסיה שלה כתוצאה מהכנסה נוספת.

כעבור מספר חודשים, בקשה הנתבעת מבן הזוג לסגור את תיק העוסק מורשה, אך הוא סרב. משכך החליטה הנתבעת לסגור את תיק העוסק מורשה וכן תיק הביטוח הלאומי. פעולה זו, גררה את הגשת התביעה.

משכך, השאלה העיקרית שבית הדין האזורי נדרש לה הייתה: האם התקיימו יחסי עובד ומעביד בין אילנה לשלושת התובעים והאם הייתה הנתבעת מעסיקה של שלושתם?

התובעים טענו, כי הנתבעת הייתה מעסיקה שלהם וזאת בהסתמך על תלושי השכר שקיבלו, שם צוין שמה של הנתבעת כמעסיקה. בנוסף טענו, כי הנתבעת ניהלה את העסק והייתה רשומה כבעלת העסק.

בית הדין מזכיר, כי החזקה היא שתלוש השכר משקף את המציאות ומפנה לדב"ע נו 149-3 פבל רוזנבוים – עמישב שירותים בע"מ. על כן, מציין בית הדין, כי מעביד ששמו מתנוסס בראשו של תלוש השכר, חזקה כי הוא אכן המעביד בפועל. מכל מקום, קובע בית הדין, על המעביד מוטל הנטל להוכיח כי אין הדבר כך והנתבעת עמדה בנטל המוטל עליה. בית הדין קובע כי חומר הראיות שהוצג בפניו מצביע על כך שהנתבעת לא הייתה המעבידה של התובעים בפועל וכי שמה הופיע ע"ג תלושי השכר למראית עין בלבד.

בית הדין ממשיך וקובע, אכן ככלל יש לתת משקל לאופן בו הציגו הצדדים את עצמם לפני הרשויות ומפנה לע"ע 30049/98 ז. וילשטיין – עיזבון מרדכי תהילה, פד"ע ד 83. אולם, קובע בית הדין כי בעניינה של הנתבעת שונים הם פני הדברים. על פי המסכת העובדתית שהוצגה בפני בית הדין, הצגתה של הנתבעת כמעבידה בפני הרשויות הייתה אף היא למראית עין בלבד.

עוד קבע בית הדין הנכבד, כי בחינת מערכת היחסים בין הנתבעת לתובעים אינה עונה על הסממנים הנדרשים למעביד כפי שנקבעו בהלכה הפסוקה (דב"ע נב/3 – 142 חסן עליאה אלה רינת – כפר רות, פד"ע כד 535).

משכך, בית הדין דחה את שתי התביעות וחייב התובעים בתשלום הוצאות לנתבעת.