זיכוי מביצוע עבירה של גרימת חבלה ברשלנות

כנגד הנאשם הוגש כתב אישום המייחס לו ביצועה של עבירת גרימת חבלה ברשלנות. על פי המתואר בינואר 2012, שימש הנאשם כמנהל בניין מטעם חברת אחזקה בבניין דירות בבת ים ובקומה ה- 12 התגוררה באחת הדירות גב' רוזה בן-דוד. במסדרון הקומה ובמרחק של ארבעה מ' מדירתה, היה ממוקם ארון בעל דלת עץ שהכיל תשתיות של טלוויזיה בכבלים וצנרת מים. דלת הארון, סגרה על פתחו של פיר מלבני שעבר לכל גובה הבניין ומימדיו 76 ס"מ על 56 ס"מ. במועד הנ"ל שהתה בדירה נכדתה של גב' בן-דוד, פעוטה כבת שנתיים, שיצאה לבדה מהדירה ללא השגחה, הגיעה לפתח הארון, נכנסה בעדו ונפלה עד שנפילתה נעצרה ברצפת הפיר בקומה השישית של הבניין. פציעתה למרבה המזל הסתכמה בשפשופים ושטפי דם קלים.

המדינה טענה כי הנאשם גרם ברשלנותו לפציעתה של הפעוטה במעשיו ובמחדליו, בכך שעל אף שהיה אחראי על תחזוקת הבניין, לא נקט באמצעים מתאימים ולא דאג לגידור רצפת הפיר ואף הותיר את דלת הארון פתוחה. ב"כ הנאשם טען מנגד כי לארון באותה קומה הייתה "רצפה נחזית" שלא יכלה לשאת משקלו של ילד או אדם מבוגר אך נחזתה להיות רצפת בטון לכל דבר ועניין, כך שהנאשם לא יכול היה לחשוד שרצפת הפיר איננה מבטון יצוק. עוד נטען כי המדינה לא טרחה להעמיד לדין את האחראים האמיתיים למצב זה שהינם האדריכל, הקבלן או הרשות שאפשרה את התוכנית ואת אכלוס הבניין. עוד נטען כי המדינה לא טרחה להעמיד לדין את גב' בן-דוד שברשלנותה אפשרה לפעוטה לצאת מהדירה, דבר שחייב את זיכוי הנאשם מטעמי הגנה מן הצדק. הסנגור הוסיף וטען למחדלי חקירה ששללו מהנאשם את האפשרות לניהול הגנה יעילה.

בית המשפט מצא שחקירת המשטרה נוהלה באופן לקוי, בעייתי וחסר, כך שלמעשה חסרו נתונים וראיות רבות שהיו בהישג יד בתקופה שלאחר האירוע, אך אבדו ואינם עוד, כך שכל ספק או אי בהירות מהותי שירת את עניינו של הנאשם. 

האם פתח הפיר כוסה בטבלת צמר סלעים כך שלא ניתן היה לדעת כי היא איננה עשויה מקשה אחת של בטון יצוק?! – בית המשפט קבע ששאלה זו לא נחקרה דיה, אם בכלל, שכן מהראיות שהוצגו לא ניתן לקבוע כי הפתח היה גלוי ולו חלקית שכן המשטרה לא טרחה להביא את החומר על מנת שהמומחה יחווה את דעתו לעניין טיבו, ומכאן שהמדינה לא יכולה הייתה לסתור את דברי הנאשם שטען כך בעצמו. בית המשפט מצא שניתן להגיע למסקנה לפיה הפתח היה מכוסה בחומר באופן שבתנאי המקום לא ניתן היה לזהות שהוא נפרד מהבטון שהקיף אותו ושעשוי מחומר שאיננו מוצק וקשיח והנאשם לא יכול היה לצפות את האפשרות שהפעוטה תיפול דרך אותו חומר. בית המשפט ציין שעל המדינה היה לברר עם העדים את טיבה המדויק של רצפת הארון, שכן גב' בן-דוד והטכנאי שעבד במקום טענו בתוקף כי הייתה תחתית לארון. 

פתיחת הדלת – בית המשפט מצא שניתן לקבוע שהפעוטה לא יכולה הייתה לפתוח את הדלת התקועה במידה ואכן הייתה סגורה, לאחר בחינת כל העדים הרלוונטיים. עם זאת, נקבע שמנגנון הפתיחה לא הובהר כלל שכן לא בוצעה חקירה מעמיקה בנושא ולא נבדקו רישומי הכניסה והיציאה של הטכנאים שעבדו יום קודם לכן במקום. כמו כן נקבע שלא ניתן לשלול את דברי הנאשם לפיהם הנאשם ואנשיו סיירו בבניין לפחות פעמיים ביום ווידאו שדלתות הפירים סגורות. 

האם היו הארון ותכולתו בבחינת "דבר שיש בו סכנה"?! – בית המשפט קבע שלא הייתה כל סכנה בארון שכן המדינה לא הביאה כל ראיה לכך ובאין טענה אחרת, נקבע שתכולת הארון עצמה לא הייתה מסוכנת לכל אדם או ילד.

בית המשפט קבע שלנאשם הייתה כמנהל הבניין והאחראי לתקינות מתקניו, חובת זהירות מושגית כלפי הדיירים והמבקרים בו, לרבות הפעוטה, אלא שבמקרה דנן לא הייתה לנאשם חובת זהירות קונקרטית שכן הוא לא יכול היה לצפות את הסיכון והנזק שכן הוא לא ידע על קיומו של כל סיכון בארון וקיום הפתח שהיה במקום היה כה רחוק מהדעת, שלא ניתן היה לצפות מהאדם הסביר, או אף מנהל בניין סביר, שאחריותו מוגברת, לצפות או לשער קיומו של פתח שכזה. בית המשפט הוסיף עוד שגם קביעת מנעולים על דלתות הארונות לא הייתה מונעת או מקטינה את הסיכון והנזק שכן לא הוכח מנגנון פתיחת הדלת כאמור אך הוכח שהפעוטה לא יכולה הייתה לפתוח את הדלת בעצמה. בית המשפט קבע שעל הנאשם וצוותו לא הוטלה אחריות מוחלטת לאורך כל שעות היממה והיה עליו לנקוט אך ורק באמצעים סבירים ביחס לסיכון כפי שהיה ידוע, ובאלה אכן נהג. 

לאור האמור הנאשם זוכה מהמיוחס לו בכתב האישום.

*הסניגור - פרסום כל החידושים המשפטיים בתחום הפלילי>>