זיכוי בשל הגנת השכרות וקבלת טענת "אין להשיב לאשמה"

בית המשפט זיכה נאשם וקבע שלא מוטלת עליו החובה להשיב לאשמה בעבירות של איומים וכליאת שווא שכן בתיק התקיים פוטנציאל ראייתי נמוך. בנוסף, בית המשפט ציין כי לנאשם קמה הגנת שכרות שכן בעבירת איומים לא ניתן לייחס לנאשם את היסוד הנפשי הדרוש עקב שכרותו.

כנגד הנאשם הוגש כתב אישום המייחס לו עבירות של איומים וכליאת שווא. על פי הנטען בכתב האישום הוציא הנאשם סכין ממגירה במטבח ובעודו אוחז בסכין איים על אמו, המתלוננת, שיחתוך את עצמו ושכך יהיה לו אישור מחלה לעבודה, וזאת יעשה על ידי חיתוך ורידיו. בהמשך, אמרה המתלוננת לנאשם כי תזמין לו אמבולנס ואז הוא איים עליה שוב ואמר "בטח שלא תזמיני אמבולנס, כי לפני זה אחתוך אותך". 

עוד נטען כי לאחר שמסרה המתלוננת לנאשם כי התקשרו אליה מתחנת המשטרה בנוגע לצו ההרחקה שהוציאה כנגדו, הוא מסר לה שלא תתקשר יותר, לקח את המכשיר הנייד שלה והכניסו לכיסו. בהמשך כלא הנאשם את המתלוננת בכך שלא אפשר לה לצאת מהבית. העבירות בוצעו בהיות הנאשם בגילופין. הנאשם כפר במיוחס לו אך ציין שהוא שקל להתאבד. עוד טען הנאשם שהוא לא נחקר בקשר לעבירה של כליאת שווא כלל ומכאן קמה לו טענת הגנה מן הצדק.

ב"כ הנאשם טען כי "אין להשיב לאשמה" לאחר שמיעת פרשת התביעה. ב"כ הנאשם ציין כי האמירה היחידה עליה העידה המתלוננת והיא שהנאשם איים שיפגע בעצמו איננה מהווה איום שלא כדין אלא לכל היותר אזהרה. עוד טען הסנגור כי לנאשם קמה הגנת השכרות ומכאן שיש לזכותו כבר בשלב הזה. ב"כ המדינה ביקש לדחות את הטענה וטען כי המדינה הביאה ראיות בפני בית המשפט שביססו לכאורה את האשמה וכי יש להמשיך את המשפט ולשמוע את ראיות ההגנה.

בית המשפט מצא שעדותה של המתלוננת לא הייתה בהירה וברורה וכי היא כלל לא העידה כנגד בנה לגבי כליאתה בדירה או האיומים שהתרחשו באירוע הראשון ושדבריה סתרו את דברי השוטרים שבאו לגבות ממנה עדות הן בנוגע למועד אירוע האיומים והן בנוגע לתוכן האיום ואופן פנייתה למשטרה. בית המשפט מצא עוד שגם השוטרים וגם המתלוננת אישרו שלאחר דברי האיומים שקע הנאשם בשינה עמוקה, ומכאן שהתקיים ספק באם הוא התכוון להקניט או לאיים על המתלוננת. בנוסף, עדויות השוטרים שהגיעו למקום לא היו אחידות כאשר, השוטרת שגבתה את העדות מהמתלוננת לא זכרה את המילים המדויקות ששמעה ממנה.

בית המשפט ציין כי לנאשם קמה הגנת שכרות שכן בעבירת איומים, שהינה עבירה התנהגותית בעלת יסוד של מטרה לא ניתן לייחס לנאשם את היסוד הנפשי הדרוש עקב שכרותו. לאור האמור, ולאור הפוטנציאל הראייתי הנמוך שנמצא בהודעת הנאשם במשטרה נקבע שמדובר במקרה חריג בו יש מקום לקבל את טענת "אין להשיב לאשמה" ולזכות את הנאשם בסיום פרשת התביעה. הנאשם זוכה.

*הסניגור - פרסום כל החידושים המשפטיים בתחום הפלילי>>