רכבת ישראל תשלם פיצוי לנוסע, בגין איחור הרכבת

השופט טננבוים אברהם, קבע כי רכבת ישראל תשא בתשלום פיצויים בסך 2000 ₪ בגין איחור הרכבת. נקבע, כי ההקפדה על לוח הזמנים היא אינטרס לאומי. מבחינה חברתית, עדיף כי יותר אנשים ישתמשו בתחבורה הציבורית מאשר בכלי רכבם הפרטי. אם התחבורה הציבורית איננה יוצאת בזמן, ברור הוא שהנוסעים יימנעו מלהשתמש בה כמידת האפשר.

דובר על תביעה כספית בגין נזקים שנגרמו בעקבות איחור הרכבת. השאלות בה דן בימ"ש היא: האם יש להטיל אחריות על רכבת ישראל בגין נזקים שנגרמו לפלוני, בשל איחור מצידה, וזאת מעבר למופיע בתקנות? במידה והתשובה לכך היא חיובית, אזי מהו גובה הפיצוי הראוי?

מר גל שלף (להלן: "התובע"), הינו תושב שכונת גילה שבירושלים העובד כמנהל פרויקטים טכני במשרד הביטחון בת"א. לצורך הגעה לעבודתו, הוא משתמש בתחבורה הציבורית, ובכללה רכבת ישראל (להלן: "הנתבעת").

לצורך נסיעותיו, נוהג התובע לרכוש כרטיסיות כמעט חודש בחודשו. בחודש דצמבר 2007 (להלן: "האירוע"), הגיע התובע לתחנת הרכבת בי-ם בשעה 06:35, כשהוא יודע כי הרכבת לבית שמש אמורה לצאת בשעה 06:41. בהגיעו לרציף רכבת י-ם, גילה התובע כי הרכבת מירושלים לבית שמש תאחר עקב תקלה.

איחור זה היה משמעותי עבור התובע, היות וידע שאם יאחר לבית שמש, לא יוכל לעלות על הרכבת לתל-אביב. התובע מיהר לפנות למנהל התחנה (להלן: "נתבע 2"), וזה הבטיח לו, לטענתו, כי הרכבת תצא באיחור של 10 דקות בלבד.

עוד שאל התובע את הנתבע 2, האם הרכבת מבית שמש לת"א תמתין כדי שהנוסעים הירושלמים יוכלו להספיק להגיע אליה? לטענתו, הנתבע 2 ציין כי שוחח עם מנהל תחנת בית שמש (להלן: "נתבע 3"), שהבטיח כי הרכבת בבית שמש תחכה, ואין לתובע מקום לדאגה.

התובע טען, כי הדגיש במפורש לפני הנתבע 2 כי אם הרכבת בבית שמש לא תחכה, הוא לא יעלה על הרכבת היוצאת מי-ם. ויעדיף לנסוע ברכבו הפרטי. לדברי התובע, הנתבע 2 הרגיע אותו ואמר כי הכול מסודר (מה שהתגלה בדיעבד כלא מדויק לגמרי).

הרכבת מירושלים לבית שמש איחרה, והגיעה בשעה 07:00 לערך. לדברי הנתבעת שאין סיבה לפקפק בהם, עקב תקלה טכנית. אך נהג הקטר מיהר, כך שהם הגיעו לבית שמש לפני שהרכבת מבית שמש לת"א יצאה עדיין.

אולם בעוד התובע (ואחרים) ממהרים לעבור מרציף הרכבת שהגיעה מי-ם לרכבת הנוסעת לת"א, יצאה לפתע זו לנגד עיניהם הכלות ונסעה. אחוז תדהמה אץ התובע למשרד הנתבע 3, בכדי לברר עימו פשר הדברים. אלא שנתבע 3 התנצל באומרו שלמרות שהוא מנהל התחנה, אין הוא יכול לעכב את הרכבת מבית שמש לת"א, משום ש"פיקוד" הרכבת הורה על יציאתה.

כתחליף לכך הציע נתבע 3 אוטובוס שיסיע את הנוסעים מבית שמש לת"א. לשאלת התובע בדבר פיצוי עבור העיכוב וההמתנה שיאלצו לספוג, הסכים הנתבע, לפיצוי שני כרטיסי נסיעה חינם, וזאת ע"פ נהלי הרכבת. מכאן התביעה שבפנינו.

ביהמ"ש בהחלטתו ציין, כי למרות שהתובע תבע גם את מנהלי התחנות, ברי כי הנתבעת היא רכבת ישראל והיא בלבד. בית המשפט אף קבע, כי אין חולק שישנה אחריות של הרכבת על איחורים, וחייבת היא לפצות בגינם. יש זרם בפסיקה, שאף רואה בלוח זמנים של נותן תחבורה ציבורית הצעה חוזית של הספק לעמוד בה.

בית המשפט קבע, כי ניתן להתווכח על סוג ומהות החוזה בין הצדדים כשמדובר על תחבורה ציבורית. אך נדמה שלכל הדעות ברור ופשוט שיש עילה לפיצויי נזק, תהי זאת חוזית, ו/או נזיקית. הנתבעת אינה הכחישה את האיחור, אלא שלטענתה ישנה הגבלה חוקית וצודקת על גובה הפיצויים שעליה לשלם.

הגנת הנתבעת נסמכה על פקודות מנדטוריות עתיקות יומין. בסעיפים 56 ו-57 לפקודת מסילות הברזל [נוסח חדש] נקבע כי השר רשאי להתקין תקנות לענייני הרכבת, וביניהם תנאי נסיעה של הנוסעים. בהתאם לאלו, הותקנו תקנות מסילות הברזל (תנאי נסיעה ברכבת) התש"ס- 2000 ע"י שר התחבורה.

תקנה 8(א) לתקנות קובעת כי במסגרת תנאי ההפעלה הכלליים, יקבע המנהל את שיעור הפיצויים שתשלם הרשות בגין איחור רכבת העולה על שלושים דקות. סעיף 5 בהוראת הנוהל של הרכבת, קובע כי שיעור זכאות הפיצוי של נוסע הוא כרטיס נסיעה חינם עבור איחור של חצי שעה, ושני כרטיסי נסיעה חינם עבור איחור של שעה.

ביהמ"ש דחה את טענה זו של הנתבעת, כיוון שלדידו לא ייתכן שמנהל הרכבת, שהיא הגוף המאחר וגורם את הנזקים, הוא גם זה שיחליט על גובה הפיצוי. יצוין כי שאלה זו עלתה לא פעם במסגרת ביהמ"ש לתביעות קטנות ועמדת הרכבת נדחתה לא פעם. בימ"ש אף הוסיף, כי מעבר לנימוקים המשפטיים, הרי כעניין שבמדיניות קשה לקבל הגבלת פיצויים על איחורי הרכבת. ההקפדה על לוח הזמנים היא אינטרס לאומי.

מבחינה חברתית, עדיף כי יותר אנשים ישתמשו בתחבורה הציבורית מאשר בכלי רכבם הפרטי. אם התחבורה הציבורית איננה יוצאת בזמן, ברור הוא שהנוסעים יימנעו מלהשתמש בה כמידת האפשר. לכך יש להוסיף כי לרכבת יתרון גדול על חברות האוטובוסים בהיותה מונופול המשתמש באופן יחיד במסילות העומדות לרשותה.

בימ"ש קבע, כי הייתה הצדקת מה להגבלת הפיצויים בימים בהם הרכבת הייתה שייכת למדינה, אולם כיום, מדובר בחברה פרטית, ולפיכך אין מקום להגבלה זו. כיום לאחר ההפרטה, המנהל נגוע בניגוד עניינים מובנה. בימ"ש קבע, כי אם לא תשלם הרכבת פיצוי על איחורים, לא ברור כי יהיה לה אינטרס כל שהוא להשתפר.

לפיכך, ברור כי הגבלה זו אינה יכולה להתקבל, וביהמ"ש פסק באומד לתובע 2,000 ₪ פיצויים.

סימוכין- ת"ק 5312/07, שלף גל נ' רכבת ישראל ואח'

כתובת מייל של הכותב: eli-doron@taxlawyers.co.il .