|
| במרץ 2007 פניתי לגניקולוג בבי"ח עקב דימומים.
נקבע לי ניתוח לתחילת אפריל. (8/4)
ב- 1/4 עברתי תאונת דרכים.
בשיחת טלפון עם הרופא הוא המליץ לדחות את הניתוח כדי שאחלים מהתאונה.
הוא דיבר על שבועיים-חודש. אמרתי לו שאגיע ביולי כי נכנסתי לתקופה של הכנה לבגרויות ( אני מורה).
לא היתה התנגדות מצידו.
הניתוח בוצע בסופו של דבר באוגוסט.
שאלתי את הרופא רגע לפני שנכנסתי לניתוח מה הסיכוי שהפוליפ ממאיר. תשובתו היתה: 99.9 % שלא. ( מאיפה שלף את הנתון הזה?)
אז שזה כן היה ממאיר.
בשיחה ביננו ( אני הגעתי אליו לפני שזימן אותי) - עדכן אותי, מדובר בסוג סרטן אגרסיבי יחסית ( דרגה 3).
הייתי כמובן היסטרית וביקשתי שינתח אותי בהקדם.
הוא קבע לי ניתוח יום אחרי ראש השנה. ההודעה התקבלה בערב ראש השנה - כך שלא היה לי כלל וכלל זמן לשאול/ לבדוק / לשקול. ( שלושה ימי חג בין ההודעה הראשונית לבין הניתוח שנקבע)
לדבריו , כשאני אמרתי -זה לפחות שנה אצלי - הוא ענה לי: אולי שנתיים. שוב, מאיפה המידע הזה? כמובן שדיבור מסוג זה הלחיץ אותי יותר, הנחתי שאני כבר במצב של גסיסה...
מכיוון שנתתי בו אמון - נכנסתי מיידית לניתוח.
הניתוח בוצע ביום עמוס במיוחד, אחרי שלושה ימי חג, כשבעצם "נדחפתי" לתור של הניתוחם. לדעתי הלחץ בחדר הניתוח ביום הניתוח גרם לכך שהניתוח לא בוצע במיטבו כי הוא לא הוציא 50 בלוטות לימפה כמו שנהוג בבית החולים שלו, אלא שתיים בלבד ( שלמעשה היו אחת...)
בדיעבד, היום אני יודעת שלא היתה שום הצדקה לדחיפות הזו בניתוח. הרחם היה נקי מכל שריד. לא מצאו בכלל שרידי גידול. ( אחרי הגרידה שעברתי באוגוסט).
רופא בכיר בתחום אמר שאפשר היה לחכות גם ארבעה חודשים וכלום לא היה קורה, בגלל סוג ואופי הגידול ( גדל כלפי פנים). ואולי יותר.
לא ניתנה לי הזדמנות לעכל שאני חולה, לבדוק ולברר אופציות שונות לניתוח/ טיפול.
אולי אפשר היה לעשות רק הקרנות, אולי אפשר היה להשאיר את השחלות, אולי הייתי מחליטה לבצע את הניתוח כמות שהוא.
אני לא יכולה להשתחרר מההרגשה שהיה חשוב לו "לתפוס" אותי - כדי שהוא יבצע את הניתוח, זה ניתוח בתחום שהוא אינו מומחה בו. הוא מומחה במיילדות ולא בגינקו-אונקולוגיה.
בשלב מאוחר יותר הוא גם זרק לי את זה, ( על הביקורת של מנהל המחלקה:הוא אומר את זה כי הוא רצה לעשות את הניתוח בעצמו..) כי הבנתי שמנהל המחלקה שלו מאוד לא מרוצה.
במהלך הניתוח הוא היה אמור להוציא בלוטות לימפה, הוציא רק שתיים, שמתוכם אחת היתה שומן ולא בלוטת לימפה. בעצם אחרי הניתוח הגדול נשארה השאלה לגבי רמת התפשטות הסרטן.
בגלל שלא נדגמו מספיק בלוטות לימפה - הופניתי להקרנות. את ההקרנות לא ביצעתי אחרי התייעצות עם שני רופאים, אבל הבנתי שנהוג לדגום בין 50-70 בלוטות לימפה ולא 2 , שהפכו לאחת כפי שעשה.
בגלל של נדגמו מספיק בלוטות לימפה הופניתי לבדיקה (פט סיטי) שזיהתה בלוטת לימפה מוגדלת. לאחר ניתוח והוצאת בלוטה זו התברר שהיתה תגובתית לניתוח - כלומר לא ממאירה,, היא גדלה כדרך פעולה נורמלית למצב לחץ של הגוף.
עקב הוצאת הבלוטה לקיתי בלימפודמה - בצקת ברגל. בצקת זו כרונית ואני אתחיל לטפל בה בעיסוי לימפתי ואצטרך להיות עם תחבושות לחץ ולטפל באופן שוטף בעניין ( יש לי כרגע מגבלה תפקודית עקב כך).
. חוץ מזה הרופא לא לקח ביופסיה מהגידול לפני הניתוח, בחודש מרץ כשהייתי אצלו - מה שיכול היה לשנות את השאננות שגיליתי למועד ביצוע הניתוח.
אז אולי לא היינו דוחים את הניתוח.
כל ההשתלשלות של הנ"ל ארכה כמה חודשים בהם הייתי במתח ולא היה ברור מה מצבי הבריאותי - בעיקר בשלב של גילוי הבלוטה המוגדלת.
אילו היו נדגמות מספיק בלוטות לימפה לא הייתי עוברת את סוג הבירור הנ"ל ולא הייתי מסתבכת עם הלימפודמה. הבלוטה היתה נרגעת לאחר זמן מה וחוזרת לגודלה הטבעי .
הסיפור ארוך. כרגע אני סובלת מאוד מתופעות גיל המעבר. והמחשבה שאולי הניתוח היה מיותר כפי שנעשה ואולי אפשר היה להשאיר את השחלות לא מפסיקה להציק לי.
האם עצם העובדה שלא נתן לי זמן למחשבה, ושקבע לי מועד לניתוח ללא הזדמנות לעכל את ה"בשורה" ולקבל חוות דעת נוספות, כמו כן, לפי מיטב זכרוני לא דיבר כלל על תופעות הלוואי והסיכונים הכרוכים בניתוח - האם זו עילה לתביעה?
והעובדה שלא לקח ביופסיה מהגידול?
ושאיפשר לי לדחות את הניתוח בלי לומר לי שקיים בכך סיכון?
והעובדה שלא דגם מספיק בלוטות לימפה?
|