|
| איך מתיישב הטיעון שלך עם סעיף 19 לחוק איסור לשון הרע, הקובע (בין היתר):
"בבואו לגזור את הדין או לפסוק פיצויים רשאי בית המשפט להתחשב לטובת הנאשם או הנתבע גם באלה:
"(1) לשון הרע לא היתה אלא חזרה על מה שכבר נאמר, והוא נקב את המקור שעליו הסתמך..."
מכאן אתה למד, שחזרה על לשון הרע שפורסמה עשויה אף היא להיות עילה לעונש או לפיצויים, גם אם (אך לא בהכרח) מופחתים.
ואיך מתיישב הטיעון שלך עם סעיף 13 (7) לחוק, המגן על "דין וחשבון נכון והוגן על מה שנאמר או אירע כאמור בפסקאות (5) או (6) בישיבה פומבית [למשל, פרסום על-ידי שופט, עב"א], ובלבד שהפרסום לא נאסר לפי סעיף 21"?
ועם סעיף 13 (11), המגן על "פרסום נכון והוגן - מלא, חלקי או תמציתי - של מה שפורסם קודם לכן בנסיבות האמורות בפסקאות (1), (3), (4), (7), (8), (9) או (10), ופרסום חוזר כאמור של מה שפורסם בישיבת הממשלה והממשלה התירה לפרסמו"?
כלומר: אין די בכך שהפרסום החוזר יהיה נכון, כדי שיהיה מוגן, אלא הוא צריך להיות גם הוגן.
טול, לדוגמה, פסק דין המרשיע נאשם. אין ספק שהאמור בו עלול להשפיל את הנאשם, לעשותו מטרה לשנאה או ללעג, לפגוע במשלח ידו וכדומה, ומכאן שהוא לשון הרע כהגדרתה בסעיף 1 לחוק.
אף-על-פי-כן, פרסום פסק הדין מוגן על-פי סעיף 13 לחוק.
אבל מה בדבר כתבה בעיתון על אותו פסק דין, שהיא אמנם נכונה ומדויקת, אבל מתפרסמת אחרי שההרשעה נמחקה, לפי חוק המרשם הפלילי ותקנת השבים?
האם הכתבה תהיה מוגנת? הרי דרישת ההגינות אינה מתקיימת במקרה כזה.
|