|
| 1. רכילות היא מלה נרדפת ללשון
הרע ולדיבה, קרי: דבר
שפרסומו עלול להשפיל אדם, לעשותו
מטרה לשנאה או ללעג, לפגוע
במשלח ידו וכדומה; אך גם,
ובעיקר, דברים
שמספר אדם לחברו על ענייניו הפרטיים של
אחר.
מכאן שרכילות, אפילו
לאדם אחד זולת הנפגע, יכולה
להיות עילה הן לתביעת דיבה והן לתביעה על
פגיעה בפרטיות, אם אינה
מעשה של מה בכך ואם לא עומדת לנתבע הגנה
אחרת מההגנות שבחוק, למשל,
שהפרסום אמת ויש בו עניין
ציבורי; או שהוא נעשה בתום
לב כדי להגן על עניין אישי כשר של המפרסם
או כביקורת על יצירה שפרסם הנפגע או על
פעולה שעשה בפומבי ועוד.
2. הגבול בין המותר לאסור בפרסום
לעתים ברור ומובהק, ולעתים
מעורפל ומטושטש ותלוי במזגו ובהשקפתו של
השופט.
3. בתורה כתוב: "לא
תלך רכיל בעמיך..." (ויקרא
יט, טז), ואמר
הרמב"ם: “איזה
הוא רכיל - זה שהוא טוען
דברים והולך מזה לזה ואומר כך וכך אמר
פלוני, כך וכך שמעתי על
פלוני: אף על פי שהוא אומר
אמת, הרי זה מחריב את העולם.
“יש עוון גדול מזה עד מאוד
והוא בכלל לאו זה, והוא
לשון הרע; והוא המספר בגנות
חברו, אף על פי שאמר אמת.
אבל האומר שקר, מוציא
שם רע על חברו נקרא. אבל
בעל לשון הרע - זה שיושב
ואומר כך וכך עשה פלוני, וכך
וכך היו אבותיו, וכך וכך
שמעתי עליו, ואומר דברים
של גנאי: על זה הכתוב אומר,
'יַכְרֵת ה', כל
שפתי חלקות - לשון,
מדברת גדולות' (תהילים
יב, ד)” (משנה
תורה, ספר המדע, הלכות
דעות, פרק ז', הלכה
ב' וג').
ראי גם:
|