השופט א' גרוניס, השופטת מ' נאור והשופטת א' חיות קבעו, כי התנהגות צדדים לחוזה לאחר חתימתו מהווה כלי פרשני מהמעלה הראשונה. ההתנהגות לאחר כריתת חוזה מלמדת כיצד הצדדים לו הבינו אותו.
ביישום לענייננו: אם חוכרי המשנה הראשונים או חליפיהם שילמו במשך שנים למשיבה דמי חכירה בשיעורים גבוהים מאלה ששילמה המשיבה למינהל, הרי ניתן ללמוד מכך על הבנתם שלהם את הסכם חכירת המשנה.
בחודש אוגוסט 1951 התקשרה המשיבה, עיריית כ"ס, עם גליקסמן וזילברברג בהסכם, לפיו התחייבה לרשום על שמם חכירה על שטח שהחלקות מהוות חלק ממנו.
בחודש אוגוסט 1953, התקשרה המשיבה עם רשות הפיתוח בהסכם חכירה ראשית לתקופה של 49 שנים. בחודש יוני 1962 המחה גליקסמן את זכויותיו בחלקות לזאב וקס. זה האחרון המחה בשנת 1963 את זכויותיו לשניר. ביום 12.5.03 רכשה אשד את זכויות שניר באחת משתי החלקות.
ביום 2.1.03 נחתם בין המשיבה לבין המינהל הסכם חכירה מהוון לתקופה נוספת של 49 שנים. המשיבה דרשה מהמערערות, שניר ואשד דמי היוון בסכום של כ-320,000 ש"ח לדונם. המערערות טוענות כי אין הן חייבות לשלם למשיבה יותר ממה שזו שילמה למינהל בגין כל דונם.
בימ"ש העליון שדן בערעור, קבע, כי המחלוקת בין הצדדים מתייחסת לשאלת שיעור דמי חכירת המשנה שעל המערערות לשלם למשיבה. בית המשפט המחוזי הכריע במחלוקת הפרשנית לטובת המשיבה.
בית משפט נתן משקל נכבד ללשון החוזה, המעידה, לדידו, על כוונת הצדדים שלא להשוות את דמי חכירת המשנה לדמי החכירה הראשית. הסכם חכירת המשנה נעשה בשנת 1951.
בימ"ש קבע, כי עליו לפרש על בסיס האמור בהסכם והתנהגות הצדדים במהלך השנים מאז חתימתו. בעלי הדין לא הביאו ראיות לגבי המשא ומתן שהתנהל ביניהם, ואף לא לגבי הרציונאל שעמד מאחורי חתימת שני ההסכמים.
בימ"ש אף הוסיף כי גם לא הובאו כל טיעונים באשר למטרה שעמדה מאחורי חכירת הקרקע על ידי המשיבה והחכרת המשנה לחוכרי משנה לפני למעלה מ-50 שנים.
בימ"ש קבע כי התנהגות צדדים לחוזה לאחר חתימתו מהווה כלי פרשני מהמעלה הראשונה. ההתנהגות לאחר כריתתו של חוזה מלמדת כיצד הצדדים לו הבינו אותו.
ביישום לענייננו: אם חוכרי המשנה הראשונים או חליפיהם שילמו במשך שנים למשיבה דמי חכירה בשיעורים גבוהים מאלה ששילמה המשיבה למינהל, הרי ניתן ללמוד מכך על הבנתם שלהם את הסכם חכירת המשנה.
לדעת בימ"ש דומה שהתנהגות כל צד במקרה שהובא בפניו מנטרלת את התנהגות הצד האחר ככלי פרשני.
בימ"ש ציין, כי אכן, במשך שנים שילמו המערערות למשיבה דמי חכירה בשיעור גבוה יותר מאשר זו שילמה למינהל. כל זאת, בלא שהועלתה הטענה כי לפי הסכם חכירת המשנה השיעור של דמי החכירה צריך להיות זהה.
מנגד, המשיבה לא גבתה במשך מספר שנים דמי חכירת משנה משניר, שעה שהיא עצמה לא שילמה דמי חכירה ראשית למינהל. המסקנה המתבקשת היא שהתנהגותם של הצדדים לחוזה אינה מסייעת במקרה דנא להליך הפרשני.
נותרנו, אם כן, עם לשון החוזה ועל בימ"ש לפרשו.
בימ"ש קבע, כי הסעיף הרלוונטי הינו סעיף 3. עיון בסעיף 3 להסכם חכירת המשנה מגלה כי למונח "תנאי תשלום" ניתן פירוש מסוים בסעיף עצמו. פירוש זה אינו כולל בקרבו את השיעור באחוזים של דמי החכירה משווי החלקות.
על כן, יש לקבל את עמדת המשיבה. יש לדחות את טענת המערערות, כי המונח משתרע גם על השיעור באחוזים של דמי החכירה.
סימוכין- ע"א 49/06, שניר תעשיות צמר גפן רפואי בע"מ ואח' נ' עירית כפר סבא
