פקודת המבחן (נוסח חדש), תשכ"ט-1969 (להלן: הפקודה), מאפשרת לביהמ"ש להטיל על הנאשם צו פיקוח על ידי שירות מבחן כאשר בגזר הדין, עונש זה יכול לעמוד לבדו ללא עונשים נוספים, מצטברים או חופפים ( כגון: מאסר על תנאי, קנס, שירות לתועלת הציבור, התחייבות להימנע ממאסר ומאסר בפועל),אם כי לא חייב.
על מנת שיוטל העונש צריכים להתמלא תנאים מצטברים והם:
- ביהמ"ש קבע שהאישום הוכח. כלומר נקבעה אשמה- סעיף 1 לפקודה.
- ביהמ"ש קיבל תסקיר של שירות המבחן- סעיף 2 לפקודה.
- ביהמ"ש התרשם שנכון להטיל צו מבחן בהתחשב באופיו של הנאשם וכל נסיבה הקשורה בו או בעברה- סעיף 1 לפקודה.
- הנאשם הסכים- סעיף 3 לפקודה.
- ביהמ"ש הסביר לנאשם מהו צו המבחן והזהיר אותו לגבי תוצאות הפרתו- סעיף 3 לפקודה.
תקופת הצו היא בין חצי שנה ל- 3 שנים- סעיף 4 לפקודה כאשר ניתן להאריך אותה ובלבד שלא תעבוד 3 שנים – סעיף 22 לפקודה.
במידה ונאשם לא ממלא אחר צו המבחן ניתן להטיל עליו סנקציות כמפורט בסעיף 20 לפקודה: אזהרה, הטלת קנס, אם המבחן הוטל עם היעדר הרשעה והנאשם הפר את המבחן, ניתן להרשיע אותו ולגזור עליו עונש, בהתחשב במקרה, בנאשם ובנסיבותיו.
לפני שניתן צו המבחן על ביהמ"ש חובה לקבל תסקיר כאשר תסקיר מבחן הינו חוו"ד המוגשת על ידי קצין מבחן המתפקד כעובד סעד מטעם הקהילה.
התסקיר כולל את מצבו המשפחתי, האישי, הכלכלי, הנפשי של הנאשם, האם הנאשם מתפרנס וכיצד, מה הסיכוי לשקם את הנאשם וכן הלאה. תפקידו של קצין המבחן הוא לפעול לשיקום הנאשם ולתמוך בו בחזרתו לחברה, תוך סיוע במציאת עבודה קבועה וסיוע כלכלי. קצין המבחן הוא הצינור המקשר בין הנאשם לבין בית המשפט ומתפקידו לדווח לבית המשפט על התקדמותו של הנאשם ועל מצבו.
בבואו ליתן את הכרעת הדין, ביהמ"ש אינו חייב לקבל את תוכן התסקיר ויכול להחליט בניגוד לו.
במקרה אשר יפורט בהמשך, מדובר בנאשם, אשר גורלו לא האיר לו פנים כאשר בתום תקופת שירותו הצבאי החל לצרוך סמים קשים בשל תסמונת פוסט טראומה אשר התפתחה במהלך שירותו הצבאי ב"גבעתי".
נגד הנאשם הוגש כתב אישום בגין גניבת רכב כאשר ב"סל העבר" שלו נמצאות עבירות רכוש נוספות בהן הורשע בעבר – ת"פ 34398-02-10 מדינת ישראל נגד שמחי.
עו"ד חן הרצל אשר ייצג את הנאשם, עמד על כך שבית המשפט יתיר הכנת תסקיר מבחן נוסף חרף העובדה כי עמד נגד הנאשם מאסר על תנאי אותו חובה להפעיל וזאת בין היתר בשל העובדה כי לאורך כל השנים, הנאשם לא קיבל טיפול מתאים בתסמונת הפוסט טראומתית.
עוד נטען כי יש ליתן לנאשם הזדמנות נוספת להשתקם ולחזור לנהל חיי חברה תקינים, דבר אותו ביקש גם הנאשם עצמו.
הפרקליטות סירבה וטענה כי יש להפעיל את המאסר על תנאי העומד כנגד הנאשם וכי אין ליתן לו הזדמנות נוספת לאור ההיסטוריה העשירה שלו הכוללת עבירות רכוש וסמים.
חרף העובדה כי האמור מחייב הטלת ענישה מחמירה, בחר השופט אילן שיף לתת יד להליך השיקומי וגילה אמפטיה לנסיבות האישיות של הנאשם והאריך את תקופת התנאי פעם נוספת (שלישית במספר) ובכך אימץ את האמור בע"פ 8037/03 כהן נ' מדינת ישראל (לא פורסם 1/2/06), מפי השופט א. לוי ובהסכמת הנשיא א.ברק והשופטת א.פרוקצ'ה:
"עניינו של המערער נמנה על אותם חריגים בהם נוטה הכף בבירור לכיוון הפן השיקומי. כאמור, התנהגות המערער בניסיונו לשנות את אורחותיו נבחנה לאורך זמן, ועל כן נראה לנו כי מנקודת השקפתה של החברה, הנזק שיהיה כרוך במאסרו החוזר של המערער יהיה גדול פי כמה מהסכנה הנשקפת ממנו אם יוסיף להתהלך חופשי תוך ניסיון להיחלץ כלילי ממעגל הפשע".
במקרה זה, ברור ונהיר כי שליחת הנאשם למאסר בפועל הייתה סותמת את הגולל על ניסיונות השיקום הבלתי מתפשרים שלו ומותירה אותו חסר תקווה לגבי שיקומו העתידי.
