שאלת תחולתו של סע' 11 (ב) לחוק המזונות על מי שחל עליו דין אישי

סעיף 11 לחוק המזונות – מבוא

נשאלתי לא אחת במסגרת השאלות הנשאלות בפורום מה דינם של מזונות שלא נגבו משך מספר שנים, האם ניתן לפעול לגבייתם בהוצל"פ או שמא לא ניתן לעשות כן. ויודגש כבר עתה, הבעייתיות בשאלה זו נעוצה במצב בו אנו עוסקים בבני זוג אשר חל עליהם דין אישי (למשל, בני זוג אשר שניהם יהודים, והדין החל עליהם הוא הדין העברי).

סוגיה זו טעונה היא ביותר והינה מושא למחלוקת בין שופטים שונים ובין אסכולות שונות.

במסגרת רשימה זו אביא בקצרה את 2 העמדות המנוגדות המיוצגות בדעותיהם של 2 שופטים מכובדים אשר ישבו ודנו משך מספר שנים בביהמ"ש לענייני משפחה ברמת גן, האחד הינו כב' השופט (בדימוס) ד"ר גרשון גרמן והשני הוא (מורי הנכבד) כב' השופט שאול שוחט (אשר משמש כיום כשופט בביהמ"ש המחוזי בת"א).

כבר עתה אציין כי בסיכומו של דבר התשובה לשאלה נותרת, במידת מה, פתוחה, וההחלטה נתונה בידי השופט הספציפי הדן בתיק, אשר דעתו ועמדתו העקרונית באשר לסוגיה זו היא המפתח לפתרון המחלוקת,

כך שאם הוא מצדד בגישה אחת (המיוצגת במאמר זה בדעת כב' השופט ד"ר גרמן) אזי אין מניעה לגבות מזונות אשר לא נגבו אף למעלה משנתיים, מבלי להיזדקק לקבלת רשות מאת ביהמ"ש, שכן החוק לתיקון דיני משפחה (מזונות), תשי"ט – 1959 [להלן- "חוק המזונות"] אינו חל על בני זוג שחל עליהם דין אישי, ואילו זה המצדד בגישה השניה (המיוצגת במאמר בדעת כב' השופט שוחט) יסבור כי, בשל עקרון השיוויון לא ניתן להפלות בין "צרכני מזונות",

כלומר בין הזכאים למזונות שחל עליהם דין אישי לבין אלו שלא חל עליהם דין אישי, כך שאם ישנה סנקציה כנגד האחד אזי הסנקציה צריכה אף לחול על השני.

יחד עם זאת יש לשים לב כי גם בהתאם לדעתו המלומדת של כב' השופט שוחט אין משמעות הדבר שלא ניתן לגבות מזונות בכלל, כאשר לא פעלו לגבייתם משך תקופה העולה על שנתיים, אלא יש לפנות ולבקש את רשות ביהמ"ש לגבייה זו והדבר נתון להחלטתו של השופט הדן בתיק, אשר כמובן יכול להחליט כי ניתן לגבות מזונות אלו, גם אם חלפו למעלה משנתיים ימים.

השאלה המשפטית

אם לנסח ולמקד את השאלה המשפטית שבה אני מבקש לעסוק בשורות אלה ניתן יהיה לומר כי השאלה היא:

האם הוראות סע' 11 לחוק המזונות אשר קובעות כי מזונות שלא החלו בגבייתם תוך שנתיים מאז נפסקו, לא ניתן לגבותם אלא ברשות ביהמ"ש, תחולנה גם על מזונות שנפסקו לפי הדין האישי? או שמא, על בני זוג אשר להם דין אישי, אין להחיל את הוראות חוק המזונות, ולמעשה אין כל מניעה או הגבלה בגביית מזונות, גם כאשר לא פעלו לגבייתם בתקופה העולה על שנתיים מיום שנפסקו?

הפתרון המשפטי

לשונו של סעיף 11 (ב) לחוק המזונות הינה:

"מזונות שלא התחילו לפעול לגבייתם תוך שנתיים לאחר התקופה שבעדה הם נפסקו, אין לגבותם אלא ברשות בית המשפט". (ההדגשה שלי- מ.ש.)

מאידך, סעיף 3 (א) לחוק המזונות קובע:

"אדם חייב מזונות הילדים הקטינים שלו והילדים הקטינים של בן-זוגו לפי הוראות הדין האישי החל עליו, והוראות חוק זה לא יחולו על מזונות אלה". (ההדגשה שלי- מ.ש.)

גישה א'

בפס"ד שנדון בפני כב' השופט ד"ר גרמן (תמ"ש (ת"א) 025661/03, פרלמן נ' פרלמן, פורסם במאגר נבו) נדון ערעור על החלטת ראש הוצל"פ אשר קבע כי הוראות סעיף 11 (ב) שבחוק המזונות, שלפיהן נדרשת קבלת רשות מבית המשפט כדי לגבות מזונות שלא הוחל לפעול לגבייתם תוך שנתיים לאחר שנפסקו – חלות גם על מזונות שנפסקו ע"פ הדין האישי, כלומר שגביית המזונות אפשרית לפי פסיקה זו במקרה של בני זוג יהודים (במקרה הזה) למשך שנתיים אחורה בלבד, כפי שקובע חוק המזונות.

בפסיקתו, מאזכר ומתבסס כב' השופט ד"ר גרמן, על פסיקתו של ביהמ"ש העליון בענין לוי חקק (ע"א 596/89, לוי חקק נ' לוי חקק, פ"ד מה (4) 749) שם נזקק בית משפט העליון לסוגיה מעין זו ובהכרעתו (כנגד דעת יחיד חולקת של הנשיא מ' שמגר) קבע כי המילים "והוראות חוק זו", המופיעות בסע' 3 לחוק המזונות, משמען כפשוטן: כל הוראות החוק.

ולכן כל הבחנה אחרת בין עניינים פרוצדוראלים ועניינים מהותיים ומתן פרשנות שונה הינה נוגדת את לשונו הפשוטה של החוק, ומכאן יש ללמוד ולהסיק שהוראות סע' 11 (ב) אינן חלות על בני זוג שחל עליהם דין אישי ואין הגבלה בגביית המזונות למשך שנתיים אחורה כפי שקובע החוק.

נוסף על פסיקת ביהמ"ש העליון בענין חקק, מאזכר כב' השופט ד"ר גרמן בפסיקתו הנ"ל, פסקי דין נוספים אשר ניתנו בביהמ"ש העליון, התומכים בעמדתו ובהם אף פסה"ד בענין סורק (ע"א 6763/93, שמואל סורק נ' רועי סורק ואח', תק-על 95(2), 975),

בה פסק כב' הנשיא מ' שמגר, אשר דעתו שונה והייתה שונה לכל אורך הדרך מיתר שופטי העליון אשר דנו בסוגיה זו, ואף הוא קבע, לצערו (כפי שהוא התבטא באותו פס"ד) כי: "שרירה וקיימת בעניין זה הלכת הרוב לפיה – במקרים בהם חל הדין האישי לפי סעיף 3 (א) לחוק הנ"ל, אין יתר הוראותיו של החוק הנ"ל חלות (ע"א 779/76 שוחט נ' שוחט, פ"ד לב 1580)".

רוצה לומר, גם כב' הנשיא שמגר, אשר, כאמור, סבור אחרת מיתר שופטי ביהמ"ש העליון בסוגיה זו, אף הוא, בהכנעה, מקבל עליו את מרות הפסיקה וההלכה הקיימת בביהמ"ש העליון ופוסק, בניגוד לדעתו האישית, כי אין להחיל את חוק המזונות על בני זוג שחל עליהם דין אישי.

גישה ב'

מנגד, מוצאים אנו את דעתו החולקת של כב' השופט שאול שוחט, אשר בפסק דינו המפורסם בענין אהרוניס (תמ"ש (ת"א) 98 / 79052, פלונית נ' פלוני, פורסם במאגר נבו) קובע כי סעיף 11 (ב) לחוק המזונות מפלה בין "צרכני המזונות", דהיינו בין הזכאים למזונות בהתאם לדין האישי לבין אלה הזכאים למזונות על פי חוק המזונות.

לדידו של כב' השופט שוחט, יש להתייחס לסוגיה זו ולפסוק בה ע"פ עיקרון השוויון המעוגן, לטעמו, בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו.

על כן, מכל עקרון השוויון, סבור כב' השופט שוחט כי לא יהיה זה ראוי להציב מכשול פרוצדוראלי למימוש זכות מהותית למזונות בפני "צרכן מזונות" שמזונותיו נפסקו על פי הוראות החוק, ולהסיר מכשול זה בפני מי שמזונותיו נפסקו על פי הדין האישי.

אם החליט המחוקק על הצבת מכשול פרוצדוראלי בענין גביית המזונות, ראוי שמכשול זה יעמוד גם בפני מי שזכותו למזונות נובעת מהדין האישי. כלומר, מעיקרון השוויון,שהינו עקרון חוקתי, לדעתו של כב' השופט שוחט, אנו למדים שאין להפלות בין זכאי אחד למזונות לבין משנהו (זה הזכאי לפי דין אישי לעומת זה הזכאי מכח חוק המזונות).

כאמור, יש לשים לב כי גם בהתאם לדעתו המלומדת של כב' השופט שוחט, אין משמעות הדבר שלא ניתן לגבות מזונות בכלל כאשר לא פעלו לגבייתם משך תקופה העולה על שנתיים, אלא שיש לפנות ולבקש את רשות ביהמ"ש לגבייה זו והדבר נתון להחלטתו של השופט הדן בתיק אשר כמובן יכול להחליט כי ניתן לגבות מזונות אלו, גם אם חלפו למעלה משנתיים ימים.

בסיכומו של ענין, בפס"ד אהרוניס, דחה כב' השופט שוחט את הערעור שהגישה אותה אישה כנגד בעלה לשעבר, שעניינו נסב סביב החלטת ראש הוצל"פ לקבל טענת פרעתי שהוגשה ע"י הבעל וסביב תחולתו של סע' 11 (ב) לחוק המזונות, מהטעם שהיה על המערערת לבקש את אישור בית-המשפט על-פי סעיף 11(ב) לחוק המזונות בטרם נקיטתה בהליכי הוצל"פ לגביית המזונות שנפסקו בפסק-הדין.

כלומר, חוק המזונות, לדעתו של כב' השופט שוחט, חל גם על מי שחל עליו הדין האישי ובמידה ורוצה לגבות מזונות בגין תקופה העולה על שנתיים עליו לקבל את רשות ביהמ"ש לכך.

לסיכום

על כן, מהמקובץ והמובא לעיל, ניתן להבין כי התשובה לשאלות הרבות שהופנו אלי בסוגיה זו לא יכולה להיות חד משמעית וכי הדבר נתון לשיקולו של ביהמ"ש שדן בכל מקרה המובא בפניו, והדבר תלוי לחלוטין בשופט שדן בתיק ולאסכולה אליה הוא משתייך, אם שייך הוא לאסכולה הראשונה, יקבע כי, חוק המזונות כלל אינו חל על מי שחל עליו הדין האישי, ולכן אין צורך בקבלת רשות מביהמ"ש לגבות מזונות גם בתקופה העולה על שנתיים מיום שנפסקו, ואילו, מאידך גיסא, אם משתייך הוא לאסכולה השניה הרי שיסבור כי, חוק המזונות חל גם על בני זוג אשר להם דין אישי ובכדי לגבות מזונות לתקופה העולה על שנתיים מיום שנפסקו יהיה עליו לבקש רשות מביהמ"ש לשם גבייתם.

* האמור לעיל לא בא במקום ייעוץ משפטי. ההסתמכות על המידע באחריות המשתמש בלבד!