הוצאת דיבה ולשון הרע באינטרנט
דיון משפטי בסוגיות של לשון הרע והוצאת דיבה, מעורר קונפליקט מורכב, אשר בתי המשפט נאלצים להתמודד עמו, בכל תביעה בתחומים הללו.
הקונפליקט נוצר בשל הצורך להכריע בין שתי זכויות יסוד, המהוות את הבסיס לדמוקרטיה: הזכות לכבוד ולשם טוב, מול הזכות לחופש ביטוי.
במערכת המשפט בישראל, נמצא חופש הביטוי בראש הפירמידה של זכויות האדם אך במסגרת תביעות לשון הרע, יש להחליט האם לפגוע בחופש הביטוי, על מנת להגן על זכותו של אדם לשמו הטוב.
פגיעה במוניטין של אדם, גורמת לנזק רב, כזה אשר לעיתים, לא ניתן לתקנו. אולם, בשל העובדה כי הגנה על זכות זו, דורשת בהכרח לפגוע בחופש הביטוי, הרי שבמלחמה זו, מנצח, בחלק ניכר מן המקרים, חופש הביטוי.
האינטרנט הפך את קונפליקט הזכויות למסובך מתמיד. האתרים השונים, הפורומים, הרשתות החברתיות, מעניקים אינספור אפשרויות למימוש חופש הביטוי, אך אותה הבמה ממש מהווה גם קרקע להוצאת דיבה.
הוצאת דיבה ולשון הרע באינטרנט
האינטרנט יצר בעיות משפטיות חדשות, בתחומים רבים, אשר לחלקן, טרם נתן המחוקק פתרון. תביעות של הוצאת דיבה ולשון הרע באינטרנט הן אחת הדוגמאות הבולטות הדורשות התייחסות מצד המחוקק.
היקפי החשיפה האדירים של האינטרנט, הפכו אותו לאמצעי התקשורת והפרסום המרכזי, אשר באמצעותו, יכול כל אחד להביע את עצמו, במגוון דרכים. אולם, כאשר פורסם דבר מה, המהווה הוצאת דיבה או לשון הרע, היקפי החשיפה גורמים לנזק חמור מאוד לנפגע.
מלבד העובדה כי לשון הרע באינטרנט, פוגעת יותר מבכל אמצעי אחר, ישנה בעיה נוספת והיא בעיית האכיפה. האינטרנט מאפשר לפוגע להישאר אנונימי לחלוטין, כך שנקיטת הליכים נגדו אינה תמיד אפשרית.
הדין הנוהג כיום לגבי הוצאת דיבה ברשת, מעודד את בעלי האתרים לנקוט בכל האמצעים בכדי למגר את התופעה הזו, היות שהאחריות הנזיקית תוטל עליהם, במקרה של תביעה.
לשון הרע – מי נושא באחריות?
חוק איסור לשון הרע איננו אוסר באופן ישיר על לשון הרע באינטרנט. אין חולק על כך כי יש צורך בשינוי חקיקתי מסודר בעניין זה, אך עד אשר יפעל המחוקק, פיתחה הפסיקה הלכה משפטית על פיה מוכרעות תביעות אלו.
אחריות בגין הוצאת דיבה ולשון הרע היא בשני מישורים: אזרחית ופלילית שכן לשון הרע היא גם עוולה אזרחית וגם עבירה פלילית.
התנאים להתגבשותה של העבירה הפלילית, שונים מזו של העוולה האזרחית. אחריות פלילית תוטל רק כאשר הוכח כי הייתה כוונה לפגוע במושא הפרסום.
על פי ההלכה, המפרסם הוא זה הנושא באחריות בתביעות לשון הרע וחשיפתו של הפוגע אשר התבטא באתר, תתרחש, רק כאשר מדובר בעבירה פלילית, על פי חוק איסור לשון הרע.
הטלת אחריות על המפרסמים מאלצת את בעלי האתרים להשגיח ולסנן את התוכן המתפרסם באתר וכן פותרת את בעיית האכיפה הנובעת מן האנונימיות המתאפשרת ברשת.
יש לציין כי הוצאת דיבה באינטרנט היא בעייתית במישור נוסף והוא דיני הראיות. הצדדים מגישים לבית המשפט מסמכים מסוג חדש, למשל, תדפיסים של דפי פורומים או תדפיסי מיילים. מהימנותם של אלו, איננה מובנית מאליה.
בתי המשפט נותנים משקל ראייתי זהה למסמכים אלו, כפי שנותנים הם לראיות אחרות שמקורן איננו מן המרחב האינטרנטי ובלבד כי הן נראות כמהימנות. למשל, כאשר מדובר במייל, פרטים כמו מועד השליחה ורשימת התפוצה אליה נשלח המייל, הם בעלי משקל רב בקביעת המהימנות של תדפיס המייל.
תביעת פיצוי
הכרעה בתביעות לשון הרע או הוצאת דיבה, דורשת מבית המשפט לשים על כף המאזניים את שתי זכויות היסוד ולהחליט מי היא העדיפה במקרה המונח בפניו.
בית המשפט יבחן מספר פרמטרים מרכזיים, טרם יגיע להכרעה, לרבות:
- מבחן האדם הסביר – בית המשפט יפסוק לטובת התובע הנפגע, אם יוכיח כי כל אדם סביר, היה נפגע בנסיבות הפרסום.
- הנזק נשוא התביעה – חוק איסור לשון הרע אינו מחייב כי נגרם נזק בפועל לתובע, אלא די בכך כי היה עלול להיגרם לו נזק, בשל פרסום הוצאת דיבה.
- הוכחת הנזק – הנטל המונח על כתפי הנפגע בתביעת לשון הרע, איננו פשוט. על כן, ניתנה סמכות לבית המשפט לפסוק פיצוי גם ללא הוכחת נזק. אולם, יש להדגיש כי בית המשפט לא יעשה שימוש בסמכות זו, אלא אם שוכנע כי נגרם לתובע נזק או היה עלול להיגרם לו נזק עקב הפרסום.
תביעות לשון הרע והוצאת דיבה מציבות בפני בתי המשפט דילמה לא פשוטה: הכרעה בין שתי זכויות יסוד חשובות: חופש הביטוי מחד והזכות לשם טוב, מאידך. כאשר הפרסום נעשה באינטרנט, תוטל האחריות על המפרסמים, אלא אם מדובר בעבירה פלילית ובמקרה זה תוטל האחריות על המחבר.
* האמור לעיל לא בא במקום ייעוץ משפטי. ההסתמכות על המידע באחריות המשתמש בלבד!
