משפט שנפתח שלא דרך קובלנה וראה בית המשפט שלא היה יסוד להאשמה או שראה נסיבות אחרות המצדיקות זאת, רשאי הוא לצוות כי אוצר המדינה ישלם לנאשם הוצאות הגנתו ופיצוי על מעצרו או מאסרו בשל האשמה ממנה זוכה או בשל אישום שבוטל בסכום שיראה לבית המשפט.
במשפט שמנהל קובל רשאי בית המשפט להטיל על הקובל תשלום כאמור.
שר המשפטים רשאי לקבוע בתקנות, באישור ועדת חוקה חוק ומשפט של הכנסת, סכומי מקסימום לפיצויים האמורים.
החלטת בית המשפט לפי סעיף זה ניתנת לערעור כפסק דין בפלילים.
הוראת החוק מאזנת בין שני שיקולים נוגדים.השיקול הראשון הוא עניינו של הנאשם אשר ההליך הפלילי מהווה פגיעה בזכויות היסוד שלו, בשמו, בשם משפחתו, בפרטיותו, בחירותו, במצבו הכלכלי, לעיתים במצבו הבריאותי ובחופש העיסוק שלו. חייו אינם כשהיו.
השיקול השני העומד מנגד הוא האינטרס הציבורי אשר מצדד בהעמדתם של עבריינים לדין.
שימוש בסעיף זה כל אימת שנאשם מזוכה בדין יכול וירתיע את התביעה אשר אמונה על שלטון החוק ובטחון הציבור באמצעות הגשת כתבי אישום ומיצוי הדין עם העבריינים.
על כן, בעיניה של המהפכה החוקתית כל עוד הפגיעה בזכויות הנאשם הינה לתכלית ראויה ובמידה שאינה עולה על הנדרש, היא נחשבת מוצדקת.
הוראת החוק מורכבת כאמור משתי עילות:
- לא היה יסוד להאשמה.
- נסיבות אחרות המצדיקות זאת.
כאשר בהתקיים אחת מהשתיים רשאי בית המשפט לצוות על תשלום לנאשם שזוכה בדין מאסרו או מעצרו והוצאות הגנתו.
התייחס לכך השופט לוין בפרשת גבאי (ע"פ 292/78): "מן הצורך להטעים שדין ההוצאות במשפט הפלילי אינו כדין ההוצאות במשפט אזרחי.
במשפט אזרחי הכלל הוא שהצד המפסיד חייב לשאת בהוצאות המשפט כדי לשפות בעל דין יריב על הטרחה ועל הוצאות שהוציא לשם ניהול המשפט. לא כך הדין במשפט הפלילי, כנראה בעליל סמכותו של בית המשפט לחייב את המדינה בהוצאות, מותנית באחד מן השניים, או שלא היה יסוד להאשמה או שנתגלו סיבות אחרות המצדיקות את חיוב המדינה בהוצאות".
הוראת החוק אם כן אינה מסתפקת בזיכוי ודורשת בנוסף לו את התהוות אחת משתי העילות. אולם, כיצד ניתן להסיק כי לא היה יסוד להאשמה?
האם בכל משפט שמסתיים בזיכוי הנאשם יש להפעיל את הוראות הסעיף ולקבוע כי לא היה יסוד להאשמה הרי מצב זה עלול לפגוע בעבודת המשטרה ולהרתיע מפני הגשת כתבי אישום.האם זה מצב רצוי?
בפרשת מיכאלשווילי בנימין התייחס לכך השופט בך (ע"פ 1524/93) ואמר כי:
"אין מקום לקביעה שמצב כזה מתעורר כל אימת שנאשם יוצא זכאי בדינו, על בית המשפט לבדוק את שיקול דעתה של התביעה עובר להגשת כתב האישום נגד אותו נאשם ורק אם ימצא שמלכתחילה לא היה מקום להעמיד את הנאשם לדין וזאת מפני שהעובדות הנטענות אינן מהוות עבירה מבחינה משפטית, או מפני שהיה ברור מראש שחומר הראיות בידי התביעה לא יספיק להשגת הרשעה בפלילים, יהיה מקום לפסוק הוצאות ופיצוי לנאשם".
עילה זו נבחנת אובייקטיבית על פי מתחם הסבירות וזאת בהסתמך על בדיקות מכלול הראיות שהיו בידי התביעה וכן בדיקת העובדות, האם הן מובילות לכדי מעשה עבירה.
פעולת התביעה נבדקת, דרך איסוף הראיות, תום ליבה וסבירות פעולותיה, במקום שהתביעה נהגה בסבירות ובזהירות ראויה, לא יהיה מקום לומר כי לא היה יסוד להאשמה.
ולגבי העילה השנייה, מהן אותן נסיבות אחרות המצדיקות פיצויים? זו מעין עילת צדק אשר ממלאת את עצמה בהחלטות פרי שיקול הדעת של בתי המשפט.
הקריטריונים השונים נרקמו במהלך השנים בפסיקת בתי המשפט כאשר בפרשת גבאי (ע"פ 292/78) השופט ברק מדבר על פעולה זדונית של התביעה וללא סיבה סבירה וכן את התנהגות הנאשם טרם הגשת כתב האישום נגדו. כמו כן את חוסר האינטרס הציבורי והתמשכות ההליכים אשר הובילה לעיוות דין בפרשת רייש (ע"פ 7826/96 השופט ברק).
בפרשת ראמי דבש (ע"פ 4466/98) מעורר השופט חשין את השאלה האם ראוי להרחיב את הנסיבות לכאלה לבר ההליך הפלילי, כגון יכולתו הכספית של הנאשם ופגיעת ההליך הפלילי בו שכן הוצאות רבות נדרשות בהליך הפלילי.
האם הנאשם ספג נזקים מיוחדים או האם רובצות עליו הלוואות אותן עליו להחזיר הנובעות מהליך הפלילי. חשוב לציין כי אותן השאלות מתעוררות גם לגבי חשודים אשר לא הוגש נגדם כתב אישום.
אין ספק כי מלאכת האיזון קשה היא שכן שני אינטרסים עומדים על הכף, אינטרס הפרט, הנאשם,החשוד, מול האינטרס הציבורי ובטחון הציבור כאשר בסופו של יום, בית המשפט מכריע במקרה אשר מובא בפניו על פי נסיבותיו הקונקרטיות.
