עבירת האיומים על פי סעיף 192 לחוק העונשין, אינה פשוטה כלל, למרות שכל בר דעת יטען אחרת. היא לא פשוטה כלל, מאחר מרכיביה קרובים מאוד לאמירה הלגיטימית, הנאמרת על ידי רובנו כמעט ביומיום.
בנוסף אינה פשוטה מאחר ובהרבה מקרים מטבע הלשון של השפה של אחדים מאיתנו שזורה באמירות היכולות להיחשב כאיום. כך למשל, אמירה כגון: "אני אתלונן עליך ואביא לפיטורייך" נשמעת כאיום, אך רחוקה להיות מכזה.
לעבירה כמה מרכיבים:
ראשית, כמו בכל עבירה פלילית היסוד פיזי – המעשה.
"מאיים על אדם בכל דרך שהיא בפגיעה שלא כדין בגופו, בחירותו, בנכסיו, בשמו הטוב או בפרנסתו, שלו או של אדם אחר…"
המאיים – המעשה צריך להיות אקטיבי ולא פסיבי (למשל שתיקה), אך יכול להיות בהתנהגות, אמירה, שיחת טלפון וכו'.
האיום צריך לשאת בעל אופי מפורש של פגיעה באחת מחלופות – גוף, חירות, נכסים, שם הטוב, פרנסה. הקשת של הערכים עליהם מגן החוק, כפי
שרואים כאן היא רחבה מאוד. בנוסף יכול להיות איום באמצעות אחר – למשל אמירה אשר נאמרת לפוני אלמוני כדי שיעביר אותה הלאה, למאוים.
בנוסף הסעיף מגדיר צורך בהוכחת כוונה מיוחדת של המאיים:
"בכוונה להפחיד את האדם או להקניטו…" – על הכוונה כזאת ניתן ללמוד מקונטקסט האיום, ומעובדה מיהו המאיים ומיהו המאוים.
ועכשיו לחלק הקשה ביותר של עבירת האיומים: האם אמירה מהווה איום או שמא אזהרה לגיטימית? ובכן הפסיקה מנתחת את עבירות האיומים באמצעות שני מבחנים: הראשון – האובייקטיבי והשני – הסובייקטיבי.
בשני, על התביעה, כדי שתוכל להוכיח את העבירה, להראות כי המאוים חש מאוים, התייחס לאיום כממשי ובר קיימא. הדבר בדרך כלל איננו מורכב, שכן אחרת המאוים לא היה מתלונן במשטרה.
המבחן הראשון קשה בהרבה. האם האמירה מסוימת הנה איום נבחן על ידי שאלות אחרות: האם היה ביכולתו של המאיים לממש את האיום?
האם מדובר באדם שפיזית מסוגל לממש את האיום. למשל איום בנידוי חברתי איננו כזה, אלא אם מדובר בבר סמכא בחברה מסוימת, מנהיג למשל. בנוסף אם המאיים אומר את דבריו, בלי שהוא יכול להניח בנסיבות המקרה, כי המסר יגיע למאוים, ספק אם ניתן יהיה להרשיע את המאיים בעבירת האיומים.
מתאוריה לפרקטיקה: כל יום מוגשות , להערכתי מאות תלונות בגין איומים.
חלקן מוצדקות וחלקן לא. לעתים התלונות הינן בגדר "הקדמת התרופה למכה.", כך למשל, לאירוע של תקיפה, קודמות אמירות לא חברתיות, בלשון המעטה, ויש בהם לא מעט איומים.
רבים המקרים, בהם התוקף מתלונן על הנתקף באיומים, וזאת כדי להקדימו ב"מירוץ התלונות".
רוב התלונות כאלה נסגרות בעילת חוסר עניין לציבור.
לעתים מוגשים כתבי האישום בגין עבירת האיומים, ולרוב התיק הראשון מסתיים בעונש של מאסר על תנאי. ואז פועל יוצא של עונש הרתעתי מסוג זה, שמתהלך אדם, ומעל ראשו עננה שחורה של "איום" במאסר של ממש, במידה ותוגש נגדו תלונה בגין איומים.
