שאלה באתיקה מקצועית
העובדות
ראובן ושמעון ניהלו משא ומתן לפני כריתת החוזה, שניהם מיוצגים ע"י עורכי דין בנפרד. ובסופו של דבר חותמים על חוזה כדלהלן:
"ראובן מוותר לשמעון על חוב כספי של 10,000 ₪. בתמורה מתחייב שמעון להחזיר לראובן שטר חוב למוכ"ז חתום ע"י ראובן עם סכום פתוח אשר שמעון לקח ללא רשות מהכספת של ראובן. מעתה אין לצדדים טענות אחד כלפי השני. וע"ז באנו על החתום ביום _____"
אין מחלוקת כי מדובר במעשי כפייה. אולם ראובן בוחר מרצונו החופשי לוותר על חוב של 10,000 ₪ ולא להסתכן עם תביעה כספית של צד ג' במיליונים כאשר שמעון עלול להעביר לשוק החופשי את השטר הפתוח.
לאחר שראובן קיבל לידו בחזרה את שטר החוב משמעון, והוסר מעליו האיום של שמעון להעברת שטר החוב לצד ג' שיוכל לתבוע את ראובן בגינו, שולח ב"כ של ראובן לשמעון "הודעה על ביטול החוזה", בהסתמך על סעיף 17 לחוק החוזים הקובע:
כפיה
17. (א) מי שהתקשר בחוזה עקב כפיה שכפה עליו הצד השני או אחר מטעמו, בכוח או באיום, רשאי לבטל את החוזה.
דרך הביטול
20. ביטול החוזה יהיה בהודעת המתקשר לצד השני תוך זמן סביר לאחר שנודע לו על עילת הביטול, ובמקרה של כפיה - תוך זמן סביר לאחר שנודע לו שפסקה הכפיה.
השאלה
האם עורך דין של ראובן היה רשאי לערוך את "הודעת הביטול"?
הצדדים כנגד
סעיף 15 לכללי לשכת עורכי הדין קובע:
טיעון נגד כשרות הסכם
15. עורך דין שערך מסמך או השתתף בעריכתו, או שטיפל בעסקה או שהשתתף בטיפול בה, לא יטען לאחר מכן נגד כשרות המסמך או העסקה, ולא ייצג אדם שעניינו מחייב, באופן סביר, טענה כאמור.
ומכיוון שב"כ של ראובן לקח חלק בעריכת החוזה, הרי אסור לו לטעון כנגד כשרות החוזה והיה אסור לו להכין את הודעת הביטול.
הצדדים בעד
מנגד טוען ב"כ של ראובן שהוא אינו טוען כנגד כשרות החוזה, החוזה נעשה כדין, ואם ראובן לא היה בוחר לבטלו תוך זמן סביר לאחר הפסקת הכפיה הרי החוזה היה נשאר על כנו. בקיצור החוזה כשר.
העובדה שסעיף 17 לחוק החוזים מאפשר לבטל את החוזה במועד מסויים, אינו מהווה טיעון כנגד כשירותו של החוזה, והדבר דומה למצב שבחוזה יש סעיף מפורש שראובן יכול להודיע לשמעון תוך 15 יום על ביטול החוזה, אז בוודאי היה ב"כ של ראובן מוסמך להודיע על הביטול. מה לי שהחוזה עצמו מאפשר להודיע על הביטול או שסעיף 17 לחוק החוזים מאפשר להודיע על הביטול?
מי צודק?
|