השופטת פרופסור דפנה ברק-ארז הנפיקה במרץ 2015 פסק דין ביקורתי שבו הסתייגה מהפרקטיקה הנהוגה מזה שנים באשר לטיפול בבקשות מטעמים הומניטאריים. ברק-ארז הבהירה באותה פרשה (עע"מ 2357/14
אסרברוק נ' משרד הפנים) שמצופה ממשרד הפנים כי יגמיש את מבחני הבדיקה שהוא עורך בשלב הטרומי של בירור הבקשות מטעמים הומניטאריים ויאפשר לוועדה עצמה להחליט אם היא פוסלת בקשה כזו או אחרת אם לאו.
ברק-ארז "הזכירה" אפוא למדינה שכל תכליתה של הוועדה לעניינים הומניטאריים – לדון במצבים חריגים, כאלה שמטבעם אינם נכנסים לגדרי הנהלים הקיימים. "אנו סבורים", ציינה השוטפת, "כי על מנת שתהיה משמעות לדיון ב'חריגים הומניטריים' המסננת של דחייה על הסף צריכה להיות קפדנית, אך לא כזו שמעבר דרך חרכיה יהיה נדיר ומתקרב לדרגה של וודאות באשר לקבלת הבקשה עצמה. יש לזכור כי תפקידה של הוועדה הבינמשרדית הוא לאפשר שיקול דעת לסטייה מהנהלים במקרים אנושיים מיוחדים (ראו: עע"ם 9890/09 נוואה נ' משרד הפנים, [פורסם בנבו] פסקה 4 (11.7.2013)), ולהיזהר ממצב שבו מבחן הסף מבקש לחקות – לכל דבר ועניין – את ההחלטה שתתקבל בוועדה הבינמשרדית בסופו של דבר. 'שומר הסף' של הוועדה צריך להסתפק בתפקיד של שומר סף – ולא להיות מי שממלא בפועל את תפקידה".
גם לפני פסק הדין בעניין אסרברוק בית המשפט העליון נשמע באמירות ביקורתיות בקשר למדיניות משרד הפנים. לדוגמה, השופטת עדנה ארבל הייתה ידועה בפסקי דינה החריפים בנושא. בפרשת קאנון איקנה נאווה (11.7.13) היא ציינה:
"הוועדה הבינמשרדית לעניינים הומניטאריים הוקמה על מנת לאפשר שיקול דעת במקרים אנושיים ייחודיים לסטות מהנהלים הקיימים. הוועדה עוסקת במקרים הכרוכים בדיני נפשות ואשר יש בהם השפעה מכרעת על חייהם של פרטים, של משפחות ושל ילדים. דומה לעיתים כי הוועדה מעניקה משקל מירבי בשיקוליה לנהלים הקיימים, בעוד שמעצם טבעה נועדה היא לבחון מקרים אשר נופלים מחוץ למסגרת הנהלים הקיימים, ולקבוע אלו מהם מצדיקים מטעמים הומניטאריים חריגה מהנהלים."
אך בינתיים השופטת ארבל פרשה, ולא כל שופט המכהן בבית המשפט העליון דבק בהשקפתה וממשיך את דרכה. בעוד שופטים מסוימים אינם מהססים למתוח ביקורת ולהתערב בהחלטות הרשות מקום שניכרים פגמים חמורים בהתנהלותה, אחרים לעתים מגלים איפוק רב וסלחנות אין-קץ כלפי משרד הפנים ונוטים להתערב פחות בהחלטותיו.
אנו תקווה שאמירותיהן העקרוניות והחשובות ביותר של השופטת ארבל והשופטת דפנה ברק-ארז בקשר לתפקוד הוועדה הבין-משרדית לעניינים הומניטאריים יחלחלו ויוטמעו במערכת. השקפתו של בית המשפט העליון מסוגלת לעצב מחדש את הגישה השיפוטית כולה, הזהירה בכללותה, ביחס לגבולות שיקול הדעת של משרד הפנים, ולדעתנו אמנם נדרש שינוי מהותי בגישת בית המשפט לטובת זכויות הפרט.