בשנים האחרונות אנו עדים להכרה הולכת וגוברת באחריותו הפלילית והאזרחית של המנהל על בטיחות עובדיו. על פי נתוני המוסד לביטוח לאומי, מעל 67,000 עובדים בישראל מקבלים מידי שנה דמי פגיעה בגין תאונות עבודה. בשנים 2011-2006 היוו נפגעי העבודה בממוצע 2.2% מסך המועסקים במשק. כתוצאה מהיפגעות בעבודה המשק הישראלי מפסיד מידי שנה מעל ל-2.4 מיליון ימי עבודה.
הממוצע על פי נתוני מינהל הבטיחות והבריאות התעסוקתית קרוב ל-54 הרוגים בשנה (לא כולל הרוגים בדרך אל העבודה וממנה).
בחודש אפריל 2010 אושרה הקמת יחידת חקירות פליליות באגף הפיקוח
על העבודה במשרד התמ"ת. בין המטרות של היחידה "השאיפה היא להגדיל את מספר התיקים בהם ממוצה הדין עם מפרי החוק על מנת שתיווצר בציבור זיקה ברורה בין הענישה לבין העבירה לצורך הרתעת העבריינים." ( ציטוט מאתר מינהל הבטיחות והבריאות התעסוקתית) "העבריינים" שיש צורך להרתיעם הם המנהלים.ב-18.8.2014 נכנסו לתוקף תקנות ארגון הפיקוח על העובדה (תכנית לניהול הבטיחות), התשע"ג - 2013. התקנות חלות על מגוון רחב של מקומות עבודה לרבות מפעלים, חקלאות, בתי מסחר ועוד המועסקים בהם 50 עובדים לפחות - על פי התקנות מחויבים המנהלים להכין תכנית שנתית המאופיינת בנקיטת יוזמה ותכנון לצמצום הסיכונים במקום העבודה עד לרמה המוגדרת כסיכון קביל.
את התכנית מכין בפועל ממונה בטיחות שעבר הכשרה מתאימה, אך המנהל הוא שחתום עליה והוא שאמור לפקח על יישומה ועדכונה בכל נושא הדורש עדכון.
נראה, כי רוח התקנות ויישומן ישפיע גם על ניתוח האחריות של מנהל אשר לא מחויב להכין תוכנית לניהול הבטיחות.
על פי הפסיקה, אחריותו של המנהל כבדה יותר מהאחריות של העובד, שכן הוא זה שקיבלו לעבודה והיה עליו להתאימו לתפקיד אותו הוא אמור לבצע תוך קביעת שיטות עבודה נכונות ובטוחות ולספק אמצעי מגן המתאימים לעובד ולפקח על ביצוע עבודתו בצורה בטוחה.
 |
עו"ד אמיר מורשתי
מרצה בכנס הארצי לבטיחות בעבודה |
לכן, בניגוד למקובל במשפט הפלילי המסורתי, לפיו נטל הבאת הראיות להוכחת יסודות העבירה מוטל על המדינה, הרי בתחום הבטיחות בעבודה, כשעובד נפגע או חס וחלילה מצא את מותו מועבר הנטל על המנהל להוכיח, כי נקט באמצעי זהירות סבירים למנוע את העבירה, כלומר שלא התרשל וכן להוכיח, כי העבירה נעברה שלא בידיעתו ולא מתוך עצימת עיניים .
בהקשר לעצימת עיניים חשוב להדגיש, כי החוק והפסיקה מחייבים כל מנהל החושד בדבר התנהגות לא בטיחותית של עובד או נסיבות לא בטיחותיות לברר את החשדות ואם המנהל נמנע מלברר החשדות, הדין רואה אותו כמי שהיה מודע לאותן התנהגויות/נסיבות לא בטיחותיות.
בעתיד הקרוב, ייתכן ואנו נהיה עדים להחמרה בעבירות המיוחסות למנהלים מלכתחילה וזאת בכל אותם מקרים בהם יתברר, כי המנהל פעל בניגוד לתכנית לניהול הבטיחות עליה הוא חתום. הסיכונים המפורטים בתכנית והדרכים להתמודד עימן לא יאפשרו למנהל לטעון, כי התאונה נעברה "שלא בידיעתו" וכך הוא עלול למצוא עצמו מואשם בעבירות פליליות חמורות של מחשבה פלילית - דוגמת עבירת הריגה שהעונש הקבוע לצידה הוא עד עשרים שנות מאסר.
אז מה עושים?
1. הדרכת עובדים: על המעביד לדאוג לסביבת עבודה בטיחותית ובין השאר לפעול לפי הוראות תקנות ארגון הפיקוח על העבודה (מסירת מידע והדרכת עובדים), תשנ"ט - 1999.
שבעיקרם ההנחיה למחזיק במקום העבודה לקיים, באמצעות בעל מקצוע מתאים, הדרכה בדבר מניעת סיכונים והגנה מפניהם עם תחילת עבודתו של העובד בתחנת העבודה ולחזור על הדרכה זו בהתאם לצורך ולפחות אחת לשנה. בנוסף עליו לוודא כי ההדרכה הובנה כראוי וכי העובדים פועלים על פיה!
התקנות קובעות, כי יש לתת תמצית בכתב של המידע בדבר הסיכונים בעבודה שהעובד עלול להיחשף להם עקב ביצוע תפקידו. תמצית בכתב אמורה להיות בשפה העברית הערבית ובשפה נוספת המובנת לרוב העובדים במקום העבודה וכן עליו לדאוג כי תוכנה של התמצית יוסבר לעובד בשפה המובנת לו אם אינו שולט בשפות שבהן נמסרה התמצית.
מניסיוני, מסיורים רבים שערכתי במקומות עבודה, מעטים מקומות העבודה המיישמים את התקנות כראוי, הגם שהעלות של תרגום תמצית הסיכונים בכתב היא בטלה בשישים.
חשוב לזכור, כי התקנות מחייבות לתעד בפנקס הדרכה את שמות העובדים שהשתתפו בהדרכה, מועד ההדרכה, סוג ההדרכה נושא ההדרכה וכשירות ותפקידו של המדריך.
2. עבודה מול קבלנים: הניסיון בשטח מגלה כי עדיין קיימת חוסר בהירות לגבי חובת הזהירות הנדרשת בעבודה מול מי שאנו שוכרים לעשות עבורנו את העבודה והוא אינו עובד שלנו כאם עובד קבלן.
ראשית, כשהעבודה מתנהלת בחצרים שלנו עלינו לפקח פיקוח סביר על קיומם של כללי הבטיחות אצלנו.
שנית, לפני ההתקשרות עם הקבלן על המנהל החובה לבדוק האם הקבלן הוא קבלן ראוי ומנוסה לבצע את העבודה לשמה שכרנו שירותיו.
שלישית, על המנהל להדגיש ולפרט את הסיכונים המיוחדים הקיימים במקום העבודה של עובד הקבלן ולמסור לקבלן את אתר העבודה באופן הולם ולנקוט באמצעים שינטרלו סיכונים ממקום העובדה שהקבלן לפעמים כלל לא יודע עליהם.
רביעית, על המנהל לוודא עם עובד הקבלן, כי הוא קיבל הדרכה נאותה ממעבידו הקבלן ואף מומלץ לקבל על כך תצהיר כתוב מהעובד או ממעבידו ואף לכלול זאת כתנאי בהתקשרות בין המחזיק במקום העבודה לקבלן.
חמישית, חשוב לקבוע לוחות זמנים ריאליים לביצוע העבודה, קביעת לוח זמנים שאינו ראלי לסיום העבודה גורר אילוצי תכנון לקויים ועבודה שהקשר בינה לבין הבטיחות מקרי בהחלט!
לבסוף, רבות נכתב על החובה להיזהר מלקבל על עצמנו אחריות בלתי מתחייבת: הכוונה בהתערבות שלא לצורך בעבודתו למשל, ע"י סיפוק כלים (פטיש, סולם, מקדחה), אנשים (משאילים לקבלן עובדים שלנו כדי לסייע בידו בעבודה, "עצות מקצועיות" – מאשרים לקבלן לבצע טריקים שיוזילו את עבודתו או יקלו עליה - בכל המקרים הללו, המנהל עלול לשלם ביוקר על התנהגותו בקרות תאונה לעובד הקבלן/לעובד שלו שהושאל לקבלן.
מעביד החפץ להבטיח את בטיחות עובדיו ומבקריו חייב לדעת לנהל את הסיכונים במקום העבודה, כלומר: עליו לברר מראש מהם הסיכונים הקיימים במקום העבודה שבאחריותו הן מבחינת מהותם והן מבחינת רמת הסיכון הטמונה בהם. בהמשך על המעביד לקבוע את האמצעים שבכוחם להוריד את הסיכון עד לרמה הנמוכה ביותר הניתנת ליישום. לצורך כך הוא אמור להנהיג הסדרי עבודה בטוחים, ולהיעזר בבעלי תפקידים דוגמת ממונה בטיחות, ועדת בטיחות ונאמני בטיחות וליישם המלצותיהם.
חשוב לי להדגיש, כי מאמר זה לא מתיימר למצות את כל הסיכונים הרובצים לפתחו של המנהל, אף לא לגבי עבודה מול קבלנים והאופן בו יש להדריך את העובדים ובוודאי שקצרה היריעה מלהסביר על עבודת נשים ובני נוער והאחריות המוטלת על שכמו של המנהל אף כלפי המבקרים במקום העבודה (לרבות ילדיהם של עובדיו ומנהליו הזוטרים)
___
עו"ד אמיר מורשתי, משמש כסנגור פלילי מזה 17 שנה ובעל התמחות ייחודית בעבירות רשלנות בתחום העבודה בכלל ובבניה בפרט; הוא משמש כמרצה בקורס ממוני בטיחות ומעביר הדרכות בנושא אחריות פלילית למנהלים.