המחוזי הפך פסיקת השלום וקבע כי הנזק שנגרם למערערת נובע ממכירת מוצר פגום במרכז הקניות

נסיבות המקרה

ביום 20/12/12 ערכה המערערת קניות במרכז קניות השייך למשיבה, ובין היתר, רכשה בקבוק פלסטיק לבן גדול אשר הכיל חומר חיטוי מלבין, מבלי שהייתה תווית על גבי אותו בקבוק (להלן: "מיכל החיטוי"). לטענת המערערת מיכל החיטוי לא היה פקוק באופן בטיחותי, כמתחייב על פי החוק. בעת שהעבירה המערערת את המוצרים שרכשה מעגלת הקניות לתא המטען שברכבה, נפתח פקק מיכל החיטוי, והחומר שהיה במיכל הפלסטיק ניתז ופגע בשתי עיניה (להלן: "התאונה").

עקב התאונה טענה המערערת, כי סבלה מצריבה בעיניה, היא פנתה למרפאת מכבי במוצקין ושם נשלחה בדחיפות לבית חולים בבני ציון. בבדיקתה אובחנה אדמומיות ונפיחות בשתי העיניים. העין הימנית טופלה בטיפול תרופתי ואף נחבשה, והיא נדרשה לשוב לחדר המיון יום למחרת, כאשר עינה הימנית נחבשה בשנית. מסמכים רפואיים, צורפו לתביעה.

מאחר שפניות המערערת למשיבה בנוגע לתאונה ולתוצאותיה, לא נענו, הגישה המערערת תביעה וטענה לחבות מלאה של המשיבה בהתאם להוראות חוק האחריות למוצרים פגומים.

מנגד, המשיבה אישרה שהיא מפעילה מרכז קניות, אך טענה שהיא מקפידה על מילוי דרישות הדין והחוק. הוסיפה וטענה המשיבה, כי כל מוצריה מסופקים על ידי ספקים מורשים ונושאים תוויות מסודרות בהתאם לדרישת החוק. המשיבה הכחישה חבותה לאירוע הנטען, דחתה הטענה שהמיכל נרכש אצלה וכי היה פגום וללא תווית. לסיכום טענה המשיבה, שאם אכן רכשה המערערת את מיכל החיטוי אצלה, הרי שהתרשלה בכך שרכשה מיכל ללא תווית וללא סגר ביטחון, ובכך פעלה תוך סיכון עצמי, ולכן דין התביעה להידחות.

פסיקת בית משפט שלום

בפסק הדין שניתן בבית משפט השלום, הסביר בית המשפט, כי סעיף 2 לחוק האחריות למוצרים פגומים, התש"ם - 1980, מורה שבמקרה כזה חייב היצרן לפצות את מי שנגרם לו נזק גוף כתוצאה מפגם במוצר, וללא קשר אם היה או לא היה אשם מצד היצרן. כדי שהמערערת תזכה בתביעתה היה עליה אפוא להוכיח שהמוצר אכן נרכש אצל המשיבה, שהיה מוצר פגום ושעקב כך נגרמו הנזקים הנטענים.

בית המשפט השלום הגיע למסקנה, כי המערערת לא הוכיחה שמיכל החיטוי אכן נרכש אצל המשיבה, שהיה פגום וממילא לא הוכח הקשר הסיבתי בין המוצר הנטען לנזקים. הוסיף וקבע בית משפט שלום, כי מאחר שהמערערת אף לא הצליחה להוכיח שהמוצר נמכר לה על ידי המשיבה הרי שנטל הראייה לא הועבר למשיבה. כמו כן ציין בית משפט השלום, כי מן הנסיבות שפורטו על ידי המערערת עולה חוסר סבירות הגיונית, המונע קבלת גרסתה.

בית המשפט המחוזי

בערעור חזרו בעלי הדין על עמדתם אך בית המשפט ציין בתחילת הדיון בערעור: "עיון בכלל הראיות שהוצגו ובפסק הדין - כאשר עם כל הכבוד, לא נעשתה הבחנה נדרשת בפסק הדין של הערכאה הדיונית בין נתונים עובדתיים שהוצגו לבין מסקנות המוסקות מאלה- מוביל לתוצאה לפיה דין הערעור להתקבל, ויש לבטל את פסק הדין שניתן".

המחוזי המשיך והסביר, כי נקודת המוצא שעל המערערת היה להוכיח היא רכישת המוצר אצל המשיבה, פגימתו עובר לאותו מועד וקיומו של קשר סיבתי בין המוצר הפגום - מיכל החיטוי - לבין הנזקים הנטענים.

מדברי בית המשפט: "בחינת כלל הראיות מורה לא רק שהמערערת הוכיחה את כלל הנתונים הנ"ל, אלא אף בחינת הראיות מבחינת ההיגיון הסביר והעקביות שבעדות המערערת ובתוכן עדותם של העדים הנוספים, היה כדי לבסס את תביעת המערערת, לפחות לצורך השלב הראשון של הצגת הראיות לכאורה. לכן, טעתה, עם כל הכבוד, הערכאה הדיונית משלא העבירה נטל הראייה למשיבה, ומאחר שזו לא עמדה בו, היה על בית משפט השלום לקבל את התביעה".

דגש חשוב מדברי בית המשפט הוא, כי לא ניתן לייחס למערערת הסתכנות מרצון מאחר שהיא לא הייתה מודעת לפגם במוצר, לא בעת רכישתו, לא בעת ביצוע התשלום עבורו, ובוודאי שלא בעת הכנסת המיכל לרכבה.

מדברי השופטת: "המסקנה הנובעת מן האמור שהמערערת הוכיחה במידה הנדרשת שמיכל החיטוי אכן נרכש אצל המשיבה. מסקנה זו מתחזקת במיוחד לאור פער הזמנים הקצר בין מועד הפגיעה לבין מועד הרכישה וזאת לאור האישורים הרפואיים שהוצגו אף הם".

בית המשפט קבע שהיה מקום לקבל את גרסת המערערת וטיעוניה ולהעביר את הנטל הראייתי למשיבה. המשיבה לא הביאה כל ראייה שהיה בה כדי לפגום בגרסת המערערת. המערערת טענה שבמיכל הספציפי היה כלור, אין ראיה סותרת. המסמכים הרפואיים יש בהם כדי להוכיח שאכן המערערת נפגעה מהתזת כלור לעיניה, וכי עקב האמור נזקקה לטיפול רפואי. אם נוסיף לכך את גורם הזמן, המצביע על מרווח זמן קצר בין מועד רכישת המוצר לבין המועד בו קיבלה טיפול רפואי, הרי שהוכח קיומו של קשר סיבתי נדרש, בין מיכל החיטוי הפגום שנרכש לבין הנזק שנגרם לעיניה.

פסיקה

בית המשפט הורה על קבלת הערעור ועל ביטול פסק הדין של בית משפט השלום לרבות ביטול ההוצאות ושכר טרחת עו"ד בהם חויבה המערערת. כמו כן, חייב בית המשפט את המשיבה לשלם למערערת פיצוי בסך של 6,000 ₪, נכון למועד מתן פסק הדין בערעור, תשלום עבור הוצאות המשפט לרבות שכר טרחת עו"ד, בסכום כולל של 3,000 ₪, בצירוף מע"מ כחוק.

בשלב כתיבת שורות אלה לא ידוע אם הוגשה בקשת רשות ערעור לבית המשפט העליון על פסק הדין.

* הכותב לא ייצג בתיק.