המחאת זכות והמחאת חוב - ויוצאים מהחובות

בתי המשפט קבעו, כי העסקה הסבירה היא מסוג המחאת זכות. כדי להבין מדוע ומה פחות סביר בעסקה מסוג המחאת חיוב, נבחין קודם בין שתי ההמחאות, באמצעות דוגמא: דמיינו, שצד ג' חייב כסף לשוכר וכי השוכר חייב כסף למשכיר. בפועל, ניתן לקבוע כי החוב ייפרע בין צד ג' למשכיר, כך שצד ג' ישלם ישירות למשכיר וכי הכסף לא יעבור דרך השוכר כלל. התוצאה היא לכאורה זהה למצב בו הכסף עובר דרך השוכר. יש לך שאלה? פורום ערבות | המחאת חובות.

בפועל, ייתכנו שני הסדרים שונים במסגרתם צד ג' ישלם ישירות למשכיר. האחד, בדרך של המחאת זכות והשני בדרך של המחאת חוב. כל אחת מההמחאות, כאמור, שונה ומובילה לתוצאה שונה.

המחאת זכות מעוגנת בסעיף 1 לחוק המחאת חיובים התשכ"ט – 1969, שם נקבע, כי זכותו של נושה ניתנת להמחאה ללא הסכמת החייב. במקרה שלנו, זהו המצב בו השוכר והמשכיר קובעים כי צד ג' ישלם ישירות למשכיר, כך שהשוכר ימחה למשכיר את זכותו לקבלת כספים מאת צד ג', בהסכמת המשכיר וללא צורך בהסכמת צד ג'. במצב זה, השוכר נשאר חייב של המשכיר ובמידה וצד ג' לא יפרע את החוב למשכיר, המשכיר יוכל לחזור לשוכר ולגבות ממנו את החוב.

המחאת חבות מעוגנת בסעיף 6 לחוק המחאת חיובים, שם נקבע כי חבותו של חייב ניתנת להמחאה בהסכמת הנושה. במקרה שלנו זהו מצב בו השוכר ממחה את חובו כלפי המשכיר, לצד ג' שישלם ישירות למשכיר. בעסקת המחאת חוב, נדרשת הסכמתו של הנושה, של המשכיר, בעוד צד ג' הופך לחייב של המשכיר במקומו של השוכר והתוצאה היא כי המשכיר איבד את השוכר כחייב. בשתי העסקאות, התוצאה היא כאמור, לכאורה, זהה – צד ג' משלם ישירות למשכיר, אם מכוח המחאת זכותו של השוכר מאת צד ג' למשכיר ואם מכוח המחאת חובו של השוכר כלפי המשכיר לצד ג'.

בפועל, המחאת הזכות, היא המחאת זכותו של השוכר, בדיוק כשם שהמחאת החוב, היא המחאת חובו של השוכר. אולם, בכל אחד מהמקרים, הנמחה הוא שונה. בהמחאת הזכות הנמחה והנושה הוא המשכיר ובהמחאת החוב הנמחה הוא צד ג' והנושה הוא המשכיר.

בהמחאת זכות הנושים מתחלפים ובהמחאת חיוב החייבים מתחלפים. בהמחאת הזכות המשכיר הפך לנושה של צד ג', במקום השוכר. בהמחאת החיוב, צד ג' הופך לחייב של המשכיר במקום השוכר.

לכאורה נדמה, כי זוהי אותה הגברת בשינוי אדרת, בשתי העסקאות ישלם צד ג' למשכיר, רק שבמתכונת של המחאת חוב השוכר יוצא מהמשחק והמשכיר מאבד את השוכר כחייב.

זוהי תוצאה קריטית והיא נדונה בפסקי דין רבים, בשאלת זכותו של הנמחה או הנושה לחזור אל הממחה. שאלה זו הגיע לפתחו של בית המשפט העליון בערעור בגלגול שלישי, שם נקבע כי העסקה הסבירה היא עסקת המחאת זכות, בה לא אבדה זכות החזרה של הנושה לחייב שהמחה (השוכר) במידה ולא שולם החוב על ידי החייב האחר (צד ג'), בעיקר כשהנושה (המשכיר) נתן את הסכמתו להמחאה, שכן המציאות הכלכלית והשכל הישר מעידים כי הנושה לא היה נותן את הסכמתו אם הייתה נשללת ממנו זכות החזרה אל המבקש את הסכמתו.

הגישה בבתי המשפט כאמור, מעודדת נושים להסכים לבקשת חייב להמחאה בהתאם לחוק המחאת חיובים. החוק קובע, כי המחאת חבות דורשת את הסכמת הנושה – להבדיל מהמחאת זכות – בעוד ההסכמה התפרשה בפסיקה כהיעדר ויתור על זכות החזרה למבקש. מטרת הפסיקה היא לעודד עסקאות מסחריות מבלי לפגוע בזכויות הנושים.

נושים – השתמשו בלגיטימציה שנותן חוק המחאת חיובים בתבונה, תנו את הסכמתכם להמחאה, שכן הסכמתכם, על פי פסיקת בית המשפט העליון, הופכת את ההמחאה, כמעט באופן אוטומטי, להמחאת זכות. הגדירו במסמך בכתב את ההמחאה, כהמחאת זכות והוסיפו לרשימה חייב נוסף, בגין אותו חוב.