דוגמאות להשגות על בחינות לשכה אוקטובר 2007

דוגמאות להשגות - בחינת לשכה אוקטובר 2007

השגות על שאלה 13 

כבוד הועדה בחרה בחלופה ד' כחלופה הנכונה ואולם אין ספק כי מדובר בטעות, שכן, חלופה ב' היא התשובה הנכונה וזאת מהטעמים הבאים:

לנוחיותכם רצ"ב נוסח שאלה 13:

הילה הגישה תובענה כספית נגד יפעת לבית המשפט המחוזי. בהסכמת הצדדים העביר בית המשפט המחוזי את העניין לבוררות. פסק הבוררות ניתן במעמד הצדדים, בתאריך 16 ביולי. הילה שהפסידה בבוררות, הגישה לבית המשפט המחוזי בקשה לביטול פסק הבוררות 35 ימים לאחר תום הפגרה. בתגובה לבקשה טענה יפעת לאיחור בהגשת בקשת הביטול פסק הבוררות טרם אושר. האם צודקת יפעת?

כב' הועדה הבוחנת סומכת תשובתה על פסק דין מיום 13.02.02 רע"א 9460/00 איזנברגר נ' קדר ואולם פס"ד זה  אינו רלוונטי עוד לאור פסיקה מאוחרת יותר מיום 27.12.05, רע"א 7393/04 אפרים אברמוביץ נ' רוני סיני יזמות והשקעות בע"מ, גם שם הועמדה לדיון השאלה המשפטית האם ימי הפגרה באים במניין הימים לעניין הגשת בקשה לביטול פסק בוררות?  במענה לשאלה זו נקבע חד משמעית ההלכה כי בענייני בוררות ובין היתר בבקשה לביטול פסק בוררות תקופת הפגרה תבוא במניין הימים וזאת כאמור בפסק דינו של כב' השופט ס. ג'ובראן:

"במקרה שבפניי, נראה, כי צדק בית-המשפט המחוזי בקובעו, כי המועד להגשת בקשת ביטול אינו נעוץ בהחלטה שיפוטית שניתן לערער עליה או לבקש לשנותה, אלא, כי מקור מועד זה הוא בהוראת חוק הבוררות, אשר כוונתו לשרת את תכלית מוסד הבוררות. בהתאם לכך, קבע בית המשפט המחוזי, כי:

"תקנה 529 מתייחסת על פי לשונה לזמנים שנקבעו בתקנות בידי בית משפט או רשם, אך אינה מתייחסת להוראת חוק הקוצבת זמנים. על כן, לא ניתן להאריך את מסגרת הזמן שנקבעה בהוראה זו."

על עניין זה, עמדה גם פרופ' ס' אוטולנגי בספרה, בוררות דין ונוהל (תל אביב, תשס"ה), בעמ' 1125-1127 בו קבעה, כי המועד לבקשת ביטול פסק בורר קבוע בחוק עצמו ועוד הוסיפה, כי "האיחור בהגשת הבקשה אינו עילה למחיקת הבקשה אלא לדחייתה." כמו-כן, לעניין ימי הפגרה, היא אף מציינת, כי "אין לראות את ימי הפגרה כדוחים את הזמן הקצוב להגשת בקשות בענייני בוררות, ובקשות לביטול פסק בורר בכללן."

ואכן, בבואנו לפרש הוראות חקיקה, על בית-המשפט לשמור על עקרונות היסוד בשיטת המשפט, ובכללם על המדרג הנורמטיבי, עקרון הוודאות, סופיות הדיון ועוד. כך, נכונים הם הדברים גם לעניין המועדים שבסעיף 27 לחוק הבוררות אשר פרשנותם מובילה אף היא לאותה מסקנה, כי אין להחיל את תקנה 529 לתקנות סדר הדין האזרחי עליהם."

מהאמור לעיל, ברי כי ההלכה כיום היא זו הטוענת כי בענייני בוררות ובין היתר בבקשות לביטול פסק בורר, ימי הפגרה נמנים במניין הימים הקבוע בחוק, ולפיכך במקרה השאלה הנ"ל יפעת צודקת, שכן, המועד להגשת בקשת הביטול הוא 45 ימים כמפורט בסעיף 27(א) לחוק הבוררות, ימים אלו נמנים מיום שניתן פסק הבוררות ותקופת הפגרה נמנית במניין הימים.  

לאור האמור לעיל,  על הועדה הבוחנת לקבל את חלופה ב' כחלופה הנכונה או לחילופין לפסול את השאלה.

השגות על שאלה מס' 19

השאלה נשוא ההשגה נוקטת בזו הלשון:

" עו"ד רונן מייצג את דני בהליך אזרחי בבית המשפט המחוזי, בין עו"ד רונן לבין דני נתגלעו חילוקי דעות בנוגע לשכר הטירחה שישולם לעו"ד רונן. עו"ד רונן מעוניין להפסיק לייצג את דני בעיצומו של ההליך. דני מסכים להפסקת הייצוג. מהי הדרך להפסקת הייצוג?"

הסוגייה המשפטית: הפסקת ייצוג של עורך דין ומיהו הגורם האחראי להודיע לערכאה השיפוטית בגין החלטה זו?

המסגרת המשפטית: כבוד הועדה סמכה את ידה על תקנה 473 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד 1984.

הנימוקים להשגות:

כבוד הוועדה בחרה בתשובה ג' כתשובה נכונה ובנימוקיה התייחסה לתקנה 473 לתקנות סדר הדין האזרחי כסימוכין:

"473. (א) בעל דין שמייצגו עורך דין רשאי להחליף את עורך דינו בכל תובענה או ענין, או לסלקו, ובלבד שנמסרה הודעה על כך לבית המשפט הדן בהם והומצא העתק ממנה לכל שאר בעלי הדין; כל עוד לא נעשה כן, ייחשב עורך הדין הקודם כעורך דינו של בעל הדין עד לסיומה הסופי של התובענה בערכאה שבה היא נדונה ובכל הערכאות שפורשו ביפוי הכוח שניתן לו.

ב) בלא חילופין בדרך האמורה, אין עורך הדין רשאי להסתלק מן התובענה אלא ברשות בית המשפט או הרשם שלפניו היא תלויה ועומדת".

השאלה דורשת כי המתמחה הסביר יציין את התשובה בגין דרך הפסקת הייצוג של עו"ד.

לטענתי, כבוד הוועדה שגתה בבחירתה בתשובה ג' בשל העילות שיפורטו להלן:

1. התשובה שהתבקשה הינה " מהי הדרך להפסקת הייצוג"?

התשובה שנבחרה על ידי הוועדה :

"דני רשאי להודיע לבית המשפט וליתר בעלי הדין על הפסקת ייצוגו על ידי עו"ד רונן".

ראשית, תשובה זו אינה עולה בקנה אחד עם הדרישה של השאלה במובנה המילולי שכן, התבקשה הפרוצדורה להפסקת הייצוג והרישא של סעיף זה אינו עונה על השאלה כך שניסוחה של השאלה מבלבל ועולה עד כדי הטעיה. התשובה שנבחרה על ידי הוועדה משקפת את הצד שצריך להודיע ולא מהי הדרך.

התשובה הנכונה לשאלה זו טמונה בסיפא של סעיף א' קרי, בהודעה שנמסרה לבית המשפט והעתקים מבקשה זו נמסרו לכל שאר בעלי הדין.

שנית, אומנם בעל דין רשאי להחליף את עו"ד  כלומר זו זכות אך בצידה מוטלת עליו חובה לעדכן את בית המשפט.

בבחינה של ייתרת התשובות אין כל תשובה מלאה המייצגת את המצב המשפטי כפי שנקבע על ידי הוועדה.

2. מן המפורסמות הוא כי עורך הדין הוא פקיד בית המשפט קרי, Officer Of The Court שלוח בית המשפט ואחראי על סיוע מלא לבית המשפט לעשיית צדק וחקר האמת.

החוק קובע כי, כאשר עורך דין מתמנה לייצוג לקוח והחל להתנהל ההליך בבית המשפט, עורך הדין מחוייב לבקש מבית המשפט שיחרור מיצוג בנוסף להפסקת ייצוג מהלקוח שכן, יש חשש שהלקוח וההליך המשפטי יינזקו עד להגעתו של פרקליט חדש שייכנס "לנעליו".

סעיף 473(ב) קובע:

" ב) בלא חילופין בדרך האמורה, אין עורך הדין רשאי להסתלק מן התובענה אלא ברשות בית המשפט או הרשם שלפניו היא תלויה ועומדת".

בהצגת מצב משפטי יש לציין כי מחד, הלקוח רשאי לשחרר את עו"ד אך כל זה מותנה בהודעה לבית המשפט והעתקים לשאר בעלי הדין ומאידך, מרגע התחלת הייצוג וללא קשר ללקוח עו"ד מחוייב באישור של בית המשפט לשחרור מייצוג.

לאור כל האמור לעיל, דין השאלה להיפסל שכן, אינה מייצגת את המצב המשפטי לאשורו ונותנת אומדן חלקי וחד מימדי שלמתמחה קשה עד כדי בלתי אפשרי לענות על השאלה באופן שמתיישב עם דרישת הוועדה.

השגות על שאלה 21

כב' הועדה בחרה בחלופה ד' כחלופה הנכונה אך עם כל הכבוד, דינה של השאלה להיפסל או לחילופין יש לקבל גם את חלופה ב' כנכונה מהטעמים הבאים:

נוסח השאלה הינו: "רונן עובד כשכיר בסניף הישראלי של חברה בינלאומית, אחד העובדים בחברה, אוהד, אף הוא שכיר בחברה גרם לכך שרונן יפוטר. רונן מעוניין להגיש תביעה נגד החברה בגין פיטוריו שנעשו שלא כדין וכן תביעה אישית נגד אוהד על 500,000 ₪ בגין עוולת גרם הפרת חוזה לאילו ערכאות יוגשו התביעות?".

כב' הועדה בחרה בחלופה ד' שזו לשונה: "שתי התביעות יוגשו לבית הדין האיזורי לעבודה".

כב' הועדה התבססה בתביעתה על סעיף 24 לחוק בית הדין לעבודה, התשכ"ט-1969 הקובע:

"40. (א) לבית דין אזורי תהא סמכות ייחודית לדון –

(1) בתובענות בין עובד או חליפו למעביד או חליפו שעילתן ביחסי עובד ומעביד, לרבות השאלה בדבר עצם קיום יחסי עובד ומעביד ולמעט תובענה שעילתה בפקודת הנזיקין [נוסח חדש];

(1א) בתובענה שעילתה במשא ומתן לקראת כריתתו של חוזה ליצירת יחסי עובד ומעביד, בתובענה שעילתה בחוזה כאמור לפני שנוצרו יחסי עובד ומעביד או לאחר שנסתיימו יחסים כאמור, או בתובענה שעילתה בקבלת אדם לעבודה או באי- קבלתו;

(1ב) תובענה שעילתה בסעיפים 29, 31, 62 או 63 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] בקשר לסכסוך עבודה".

ואולם, שגגה נפלה תחת ידה של כב' הועדה. תביעתו של רונן כנגד החברה, המעביד, הינה בסמכותו הייחודית של בית הדין האיזורי אך תביעתו כנגד אוהד איננה בקשר ל"סכסוך עבודה" כנדרש בחוק אלא תביעה אישית כנגד אוהד והתנהגותו שגרמה לרונן נזק. תביעה זו איננה בסמכותו הייחודית של בית הדין לעבודה ולפיכך יש לקבל גם את חלופה ב' כחלופה נכונה.

כב' הועדה מופנית לעב 6817/2004 אורי גורג קומלוש נ' א.א. גדסי תבניות בע"מ (טרם פורסם) שם תבע התובע פיצויים מהנתבע 2, מנהל החברה בה עבד התובע, בגין ביצוע עוולת גרם הפרת חוזה – בכך שהנתבע 2 גרם במעשיו ובמחדליו להפרת חוזה ההעסקה בין התובע ובין הנתבעת 1, החברה.

בפסק דין זה קבע כב' בית הדין האיזורי לעבודה כי "לא מצאנו לקבל תביעותיו הנפרדות נגד הנתבע 2. אין חולק כי יחסי העבודה במקרה דנן התקיימו בין התובע ובין הנתבעת 1, ואילו בינו ובין הנתבע 2 לא התקיימו יחסים כאלה. התובע גם לא הצביע על סיבה כלשהי בגינה יש לבצע הרמת מסך בין הנתבעים, כך שניתן יהיה לייחס את מחדליה וחובותיה של הנתבעת 1 לנתבע 2, ומשכך – אין כל בסיס לקבלת תביעותיו נגד הנתבע 2. לאור כל האמור, התביעות נגד הנתבע 2 – נדחות".

דהיינו, בית הדין לעבודה בחן את היחסים בין התובע לנתבע ומאחר ולא התקיימו יחסי עבודה, אפילו שהמדובר היה בעוולת גרם הפרת חוזה, החליט בית הדין לדחות את התביעה. ולענייננו, אם כך החליט בית הדין כשדובר במנהל החברה הנתבעת, המעביד, על אחת כמה וכמה שזהו הדין בנוגע ליחסים בין שני עובדים שכירים.

מכל האמור לעיל, דין השאלה להיפסל או לחילופין יש לקבל גם את חלופה ב' כנכונה.

השגות על שאלה מס' 26

הכנסת התכנסה לבחירת נשיא המדינה מתוך שלושה מועמדים. תוצאות ההצבעה היו כדלקמן: שרגא קיבל תמיכתם של 56 חברי כנסת, שלומי קיבל תמיכת 40 חברי כנסת וחנה קיבלה תמיכתם של 24 חברי הכנסת הנותרים. איזו מבין התשובות הבאות מבטאת נכונה את המצב המשפטי בנוגע להמשך הליך הבחירה?

בהסתמכה על סעיף 8 לחוק יסוד נשיא המדינה, (להלן:"חוק היסוד") בחרה הוועדה הנכבדת בתשובה א' לתשובות האפשריות אשר נוסחה כדלהלן:

יש לערוך הצבעה נוספת באותה מתכונת (עם שלושת המועמדים).

עיון בסעיף מגלה כי שגתה הועדה הנכבדת בניסוח השאלה קביעתה וכפי שיוסבר להלן:

נימוקי הערעור:

על פי חוק היסוד נדרש, לשם בחירת נשיא המדינה, רוב של חברי הכנסת הבוחרים.

עקב כך ובמקרה בו עומדים לבחירה, (כמו בדוגמה נשוא השאלה), מספר מועמדים יכול ויידרשו מספר סיבובי בחירה כאשר החל מההצבעה השלישית פורש אחד המועמדים לו מספר הקולות הנמוך ביותר.

וכך מתואר הליך בחירת הנשיא בסעיף 8 לחוק היסוד:

"8. (א)  היו שני מועמדים או יותר, המועמד שקיבל קולותיהם של רוב חברי הכנסת - הוא הנבחר; לא קיבל מועמד רוב כזה, מצביעים שנית; לא היה רוב כאמור גם בהצבעה השניה, חוזרים ומצביעים; בהצבעה השלישית ובכל הצבעה נוספת לא יועמד לבחירה המועמד שקיבל בבחירה הקודמת את מספר הקולות הקטן ביותר; המועמד שקיבל בהצבעה השלישית או באחת ההצבעות הנוספות רוב הקולות של חברי הכנסת המשתתפים בהצבעה ומצביעים בעד אחד המועמדים - הוא הנבחר. קיבלו שני מועמדים מספר קולות שווה, חוזרים על ההצבעה...".

העורר יטען, כי עקב שיטת בחירה זו, קיימת חשיבות עליונה לשאלה: באיזה שלב מצוי תהליך הבחירה אליו מתייחסת השאלה, (האם בשלב השלישי שלה או בשלב מוקדם יותר)?  עיון בלשון השאלה מגלה כי פרט יסודי זה לא צוין בה.

במצב דברים זה, ובנוסח השאלה כפי שהיא מופיעה בטופס השאלון, ייתכנו שתי תשובות מהחלופות שצוינו בטופס הבחינה ולצד התשובה הנבחרת על ידי הועדה הנכבדת, (תשובה א'), תיתכן גם חלופה ג', (וזאת במקרה בו מדובר בהצבעה השלישית).

בנוסף, דינה של שאלה זו להיפסל במיוחד לאור עת"מ (י-ם) 1191/06 איריס זנה נ' לשכת עורכי הדין בישראל  בה נקבע :

"אין מחלוקת כי סמכותה של הלשכה בעניין השאלות המותרות בבחינה, מוגבלת לעילות ולנושאים המנויים בתקנה 18. בהתאם לפסיקת בית המשפט העליון, יש לפרש עילות ונושאים אלה באופן דווקני ומצומצם לאור היקפו הנרחב של חומר הלימוד, על מנת לאפשר לנבחנים להתכונן כראוי ובצורה יעילה לבחינה: 

"בחינת ההתמחות דורשת מן הנבחנים להעמיס על זיכרונם חומר רב היקף, שחלק ניכר מתוכו טכני, שבחיי המעשה גם עורכי-דין מנוסים דולים אותו מן הכתובים. מתכונת זו מחייבת הגדרה ברורה של נושאי הבחינה ומתן פירוש דווקני לנושאים שהגדרתם עמומה."

(השופטת דורנר בבג"צ אמיר).

בפס"ד זה נזקק בית המשפט לשאלה האם שאלת מינויים של שופטים בכלל ושל שופט עמית בפרט נכללת בהגדרה המקובלת של "סמכויות בתי המשפט", בית המשפט קבע כי שאלה זו אינה נכללת בהגדרת סמכויות בתי משפט ובוודאי שלא בהגדרה המצומצמת והסבירה של הביטוי.

כמו כן קבע בית המשפט כי : "פרשנות מרחיבה כל כך של הביטוי מנוגדת לתכלית הסעיף ולתכליתה של הבחינה כולה, שהיא לבחון את כישוריו המשפטיים של הנבחן ואת הידע שלו בעניינים מעשיים שיהיו רלוונטיים לתפקידו כעורך דין וכמשפטן. כפי שציינה השופטת פרוקצ'יה בבג"צ לוי:"נראה, כי לא יכולה להיות מחלוקת, כי תחילתה של הבחינה נועדה לבחון ידע בסיסי של הנבחן, הנדרש כתנאי סף להשתלבותו אל שורות עורכי הדין ולקראת נטילת אחריות בטיפול בעניינם של לקוחות, המפקידים את גורלם בידיו. ידע בסיסי זה מחייב ידיעה והבנה במושכלות יסוד של המשפט. באלה ראוי כי הבחינה תתמקד ואלה גם מצויים בתחום הציפייה הסבירה של ציבור הנבחנים."

תקנה 18 לתקנות לשכת עורכי הדין (להלן: "תקנה  18"),  מפרטת את הנושאים בהם עלול הנבחן להישאל בבחינת הלשכה. תקנה 18(1) קובעת כי חוקי היסוד הנם בין הנושאים אותם צריך הנבחן ללמוד. עניין חוקי היסוד הוא בעל חשיבות גבוהה לכל עורך דין. כל עורך דין מתחיל חייב לדעת ולהכיר את חוקי היסוד של מדינתו, על כל עורך דין לדעת מהם עקרונות היסוד, מהו חופש העיסוק, איך ניתן לפגוע בחופש העיסוק, מהו כבוד האדם, איך ניתן לפגוע בזכויות יסוד.

לעומת זאת, אופן בחירת הנשיא ע"י הכנסת הם לא מסוג העניינים שניתן לומר כי חובה על כל עורך דין לדעת ובוודאי כשלא ניתן לכך ביטוי מפורש וברור בתקנה 18. סעיף 8 לחוק יסוד: נשיא המדינה מפרט את אופן בחירת הנשיא על ידי הכנסת. לצורך הבחינה, יש להבחין היטב בין סמכותה של הכנסת למנות נשיא לבין סמכותו של הנשיא עפ"י חוק. תקנה 18(1), לאור תכליתה ותכלית הבחינה כולה, מתייחסת רק לסוג האחרון, אותו חייבים עורכי הדין לדעת. השאלה בבחינה, כפי שנוסחה, מתייחסת במפורש לסמכותה של הכנסת ולא לסמכותו של הנשיא.

לפיכך, יש לקבוע כי השאלה אינה נכללת בנושא "חוקי היסוד", בהתאם לפרשנות תכליתית וראויה של הביטוי.

לאור כל הטעמים המפורטים לעיל, כב' הועדה הבוחנת מתבקשת לפסול את שאלה 28 ולחילופין לקבל את חלופה ג' כחלופה הנכונה.

בהצלחה בבחינות לשכה הבאות, ובתקווה שלא יהיה צורך בענייני השגות.