הרחקת תלמיד מבית ספר שלא כחוק

בבית המשפט המחוזי בתל אביב יפו

בפני:כבוד השופטת ר. אליעז

ה"פ 1357/95 

המבקש:חיים מסילתי באמצעות הוריו אפוטרופסיו הטבעיים

ע"י ב"כ:עו"ד פינטו

נגד

המשיבים:

1. משרד החינוך.

2. עיריית חולון

למשיבים:

1. עו"ד רזניק.

2. עו"ד טפיירו

איזכורי חקיקה:

חוק בתי המשפט [נוסח משולב]

חוק לימוד חובה

איזכורי פסיקה:

רע"א 2920/90  ע"א 214/89  רע"א 2512/90  בג"צ 685/78

בג"צ 24/56  ע"פ 768/80  בג"צ 8/59  בג"צ 619/75

ע"א 6106/92  בג"צ 453/85  בשג"צ 221/85  

פסק-דין

חיים מסילתי, תלמיד בית-ספר תיכון עירוני קרית-שרת, בחולון, עתר ב-13.8.95.

לבית-המשפט, להצהיר כי ההחלטה על סילוקו מבית הספר בטלה מעיקרה וכי הוא רשאי להמשיך את לימודיו במוסד חינוך זה, בשנת הלימודים המתחילה ב- 1.9.95.

המשיבים הם משרד החינוך ועיריית חולון

במסגרת המרצת הפתיחה עתר המבקש למתן סעד הצהרתי זמני שיאפשר לו להתחיל את שנת הלימודים בכיתה השביעית, במועד, דהיינו ב- 1.9.95. הבקשה נקבעה לדיון דחוף בפגרת הקיץ. ב- 6.8.95 בקשו המשיבים דחיה על מנת להגיש תצהירים מטעמם.

בקשתם נענתה והדיון נדחה ל-20/8/95, לשם קבלת עמדת המשיבים להצעת בית-משפט.

להסדר שייתר ההתדיינות, ובמידת הצורך, לדיון לגוף הענין. לקראת ישיבת ה-20/8/95, הוגשו מטעם המשיבים:

1.תצהיר מטעם מנהל בית הספר התיכון, מר ישראל כץ ו-3 נספחים, נוהל משרד החינוך "העברה והוצאה מבית הספר", סיכום ועדת משמעת עליונה ומכתב אל המפקח שאול פדר.

2. פרוטוקול ישיבת המועצה הפדגוגית המצומצמת, שנתכנסה לדיון בהצעת בית-המשפט ב-15.8.95 ודחתה אותה.

3. תצהירו של מפקח כולל בחינוך העל יסודי, מר שאול פדר, על נספחיו, ערעור ההורים על ההחלטה להוציא את המבקש לצמיתות מבית הספר מה-9/5/95 ותשובה לפנית ההורים מה-16/7/95.

4. תצהיר של בנדיטו מסילתי, אביו של המבקש מה-13/7/95.

המשיבים ויתרו על חקירת האב.

נחקרו באריכות המפקח, מר ש. פדר ומנהל בית הספר מר י. כץ. כמו כן העידה בהסכמה, מורה בבית הספר, הגב' איריס בויקס, שהיתה רכזת השכבה שבה למד המבקש, ורשמה ביומן בית-הספר את פרוטוקול ישיבת וועדת המשמעת העליונה שבפניה הופיעו המבקש וההורים, מש/1.

הבאת הראיות נפרשה על פני יום תמים והסיכומים נסתיימו למחרתו.

בסיכומיה הדגישה עו"ד טפיירו, ב"כ עירית חולון (המשיבה מס' 2) כי הסוגיה העומדת להכרעה היא משפטית גרידא, וביקשה לדחות הבקשה מחמת השיהוי שבפנית הורי המבקש לערכאות.

ב"כ המדינה - משרד החינוך - טענה בראש טענותיה, כי התביעה אינה מעלה עילה נגד המדינה ובקשה למחוק התביעה על הסף. עו"ד רזניק הצטרפה לטענות המשיבה.

מס' 2.

הודעתי לצדדים, כי שוקלת אנוכי ליתן החלטה המסיימת את ההתדיינות בהמרצת הפתיחה, שכן נפרשה בהרחבה המערכת הראייתית הנוגעת לשאלות השנויות במחלוקת.

נשמעו הטענות המשפטיות וקרבה פתיחת שנת הלימודים תשנ"ו שהיא נשמת ההליך לגופו.

הסמכות:

צווי עשה ומניעה התפתחו בדיני היושר האנגליים ונשאבו לשיטתנו בפסיקה ענפה, על מערכת השיקולים המיוחדת להם. (ד"ר אליהו וינוגרד צווי מניעה

חלק כללי

מקורה של הסמכות למתן הצווים, בסעיף 75 לחוק בתי-המשפט [נוסח משולב], תשל"ה 1974:

"כל בית-משפט הדן בענין אזרחי מוסמך לתת פסק-דין הצהרתי, צו עשה, צו ביצוע בעין וכל סעד אחר, ככל שיראה לנכון בנסיבות שלפניו."

סעיף זה מעניק לבית-המשפט כוח ליתן צווי מניעה וצווים הצהרתיים בתחומים שונים, לאו-דווקא במשפט החוקתי והמינהלי.

נעשה בו שימוש בדיני עבודה, מעמד אישי וקנין רוחני.

הצווים ניתנים, על פי שיקול דעת רחב, כל אימת שהדבר דרוש כדי להגן על זכות, אם חוזית ואם אחרת. באמצעותם ניתן לתקן עוול ולעשות צדק בזמן אמת.

ברע"א 2920/90 קופת-חולים של ההסתדרות הכללית של העובדים בארץ-ישראל נ' מדינת-ישראל פד"י מ"ז (1) 397, שבו ניתן צו מניעה לבקשת המדינה נגד הקופה, נקבע כי ניתן להפעיל סעדים מכח סעיף 75 לחוק; "כדי לכפות על פרט או על גוף.

משפטי את החובה לקיים חבויותיו על פי חוק או להימנע מביצוע עבירה, בין היתר קיום חובה שהיא בגדר האינטרס הציבורי" (עמ' 416, 417).

הנשיא מ. שמגר סקר בפרשה זו את תכליתם של צווי מניעה במשפט האנגלי והאמריקאי, בהדגישו כי בין היתר, ניתן למנוע באמצעותם חריגה מסמכות על ידי תאגיד הממלא פונקציות ציבוריות.

בין השיקולים שעל בית המשפט לשקול מצוי גם האינטרס הציבורי. (ע"א 214/89 אבנרי ואח' נ' שפירא ואח' פד"י מ"ג (3) 840).

המשיבה מס' 2 לא טענה למניעות מכח סעיף 5 לחוק לתיקון סדרי-הדין (המדינה כבעל דין), תשי"ח-1958, שביטולו מצוי בהליכי חקיקה. עד כאן ענין סמכות בית-המשפט להעניק הסעד המבוקש.

סופיות ההחלטה:

הדיון נפתח בבקשה לסעד זמני, אך כפי שקורה לא אחת, התברר כי לא נותר אלא לסיים את המחלוקת לגופה כבר בשלב המוקדם.

"Nevertheless it must not be thought that interlocutory injunctions are in any way a secondary or temporary remedy in practice. Quite the reverse is the truth. The courts grant far more intelocutory than perpetual injunctions each year, simply because, as Lord Denning MR put it: Nearly always... these cases do not go to trial. The parties accept

the prima facie view of the court or settle the case. At any rate, in 99 cases out of 100, it goes no further (Fellowes & Son v Fisher [1976] QB 122 at 129G). The effective finality of an interlocutory injunction depends on the area of law involved". Injunctions, David Bean 6th Edition p.25.

אין טעם להמשיך בהתדיינות על בית-הספר שבו ימשיך המבקש את לימודיו, במועד מאוחר מכדי שתהא תועלת בהכרעה השיפוטית. נסיבות הענין דומות בפן הדיוני לאלה שברע"א 2512/90 סופרגז - חב' ישראלית להפצת גז בע"מ נ' תופיני סער ואח', פד"י מה (4), 405.

בפרשה זאת הוגשה בקשה לצו מניעה זמני בהליך ביניים, ובית-המשפט השתכנע במהלך הדיון באותה בקשה, כי יש לאל ידו להכריע בסכסוך לגופו, שכן עיקרו בסוגיה משפטית, ללא צורך של ממש לברר ולקבוע ממצאים על-פי ראיות שתוגשנה מאוחר יותר.

כב' הנשיא דר' א. וינוגרד הכריע

איפוא בענין כולו כבר בשלב המוקדם, והדרך שבה נקט נבחנה ואושרה בבית-המשפט העליון (שם בעמ' 413). כך עומדים הדברים במקרה שלפנינו. מה עוד שבעניננו, אין המדובר בחוזה מסחרי להפצת גז, כי אם בהחלטה כבדה ורבת משמעות למבקש, נער בגיל ההתבגרות, אשר הוצא מבית-הספר, בעוד חוק לימוד חובה, תש"ט - 1949, חל עליו.

מסכת העובדות:

1. אין מחלוקת, כי המבקש נהג שלא כשורה וביצע בין כתלי בית-הספר, יחד עם תלמידים נוספים, שורה של מעשים שלא יעשו.

תאור מפורט, אם כי מגמתי, של המעשים הללו מצוי בתצהירו של המנהל, בנספח ב' מה-24/4/95 ובפרוטוקול ישיבת המועצה הפדגוגית מה-15/8/95.

2. בראשונה צויירו על קירות בית הספר כתובות גרפיטי ב- 26/3/95. המורה איריס בויקס, שהיתה רכזת השכבה שבה למד המבקש, העידה, כי כבר באותה עת היה ברור, כי "חיים", דהיינו המבקש, הוא שצייר את הכתובות, וזאת הן בגלל כתב היד האופייני לו והן בגלל תוכנן.

 "....אנחנו ידענו שזה הוא כבר מהפעם הראשונה שזיהינו את הכתב שלו והתוכן.

כתב-היד ידעתי בוודאות כי הוא כתב ידו. כתב-היד היה אופייני לחיים, יש לו יוד מיוחדת, כמו בתשבץ." (פרוטוקול עמ' 16-18).

3. המחנכים והמנהל לא נהגו הפעם, על אף חומרת התופעה וחריגותה, כפי שנהגו עם המבקש בעבר, במקרים חמורים פחות. במהלך חקירת מנהל בית הספר הוגש היומן מש/1, ובו רישום בזמן אמת של ארועים הנוגעים לתלמיד, מסילתי חיים.

עיון במסמך זה מלמד, כי נשלחו אל הורי המבקש מכתבים עקב תלבושת לא תקינה,"ליקויים בהחתמות", הפרעות בשיעורי מתמטיקה + הסטוריה (אוקטובר 94), "לקיחת דף העתקה" ורישום ארבע הפרעות (28.2.1995).

רכזת השכבה, איריס בויקס

לא נתנה תשובה מתקבלת על הדעת לשאלות החוזרות של ב"כ המבקש, מדוע לא פנתה אל ההורים כבר בשלב שזוהה בגרפיטי כתב ידו של חיים.

לא זו בלבד, אלא שגם כאשר צולם המבקש בשעת מעשה, על-ידי החוקרים שנשכרו במיוחד לשם כך, על אף שכתב ידו כבר זוהה בודאות, לא הודע להורים על שני המקרים שבהם היה מעורב בנם.

כאשר נשאל מנהל בית-הספר על כך, אמר כי לא הובא לידיעתו המידע על היוד האופיינית למבקש, ובאשר לצילומים אמר כי התעורר אצלו ספק בנוגע "לפרופיל" של המבקש.

אין אני מאמינה להסבריו הדחוקים, שאינם עומדים במבחן ההגיון, ומצטרפים לשורה של סתירות חמורות, הן בתצהירו והן בעדותו.

כך, קשה להבין מדוע שכר בית הספר את שירותיה של חברת חקירות, שמומנו מקופת הציבור, בעוד: "... אנחנו ידענו שזה הוא כבר מהפעם הראשונה שזיהינו את הכתב שלו והתוכן...".

עדותה של הגב' בויקס מהימנה והיא הסבירה כי הגיעה למסקנה זו בעזרת ההיכרות האישית שלה עם כל תלמידי-השכבה.

האמור בסעיף 6(א) לתצהירו של מר כץ, כי כל נסיונות צוות ההנהלה והמורים לגלות מי האחראים - לא נשאו פרי, נסתר על ידי עדותה של גב' בויקס ואינו אמת.

4. זאת ועוד; כותב כץ במכתבו מה- 25.4.1995 אל הורי המבקש:

"והוא שב ועשה זאת עוד ועוד. למרות שידע שאנו חושדים בו. שהרי כבר לאחר הפעם הראשונה שוחחו איתו בנושא גם מחנכת הכיתה וגם רכזת השכבה".

5. הוא הדין לגבי סעיף 11 לתצהירו של מר כץ, שבו נאמר כי במהלך עשר שנים הורחקו מבית הספר שלושה תלמידים בלבד, "בשל ביצוע עבירות חמורות פחות".

מפיה של הגב' בויקס שמענו, כי בזמנה (כ- 4 שנים), הורחקו מבית-הספר שני תלמידים, עקב גניבת רכוש מתאים ומארנקים. האם פריצת תאי תלמידים וגניבה מתוכם, אכן חמורים פחות.

כאן המקום לציין, כי המנהל לא נפגש עם המבקש ביחידות מעולם, ולראשונה שוחח עמו פנים אל פנים בלשכתי, במהלך נסיון להביא לידי הסדר מחוץ לכתלי בית-משפט.

לאור דברים אלו אני קובעת, כי המנהל שותף בסוד פיענוח ציורי הגרפיטי, שלדבריו היו ארוע חריג, אשר פגע "באופן קשה בבית-הספר". (סעיף 4 לתצהירו שלמר כץ).

6. ב- 9.4.1995 הוצא המבקש מבית-הספר ונמסרו לו מכתב והזמנה להופיע בפני ועדת המשמעת של בית-הספר.

7. ועדת המשמעת העליונה התכנסה ב- 24.4.1995 ופרוטוקול הדיון נרשם על ידי הגב' בויקס (מש/4).

צויינה נוכחות מלאה של חברי הועדה; צוות בית-הספר, בעוד שנוכחות ההורים והתלמיד לא צויינה.

נאמר, כי המבקש פרץ לבית-הספר מספר פעמים, "קשקש על הקירות בחוץ ובפנים", וכתב "דברים איומים על מורים, ביניהם מחנכת הכיתה".

צויינו ה"היבטים הפליליים", "היבט כלכלי", כשהכוונה לנזקים ולתשלום לחברת החקירות בסך -.8,000 ש"ח; "וזה צריך להתחלק על כ-5 תלמידים". בסיפא למסמך נכתב (בטרם יצאו ההורים והתלמיד מהישיבה):

 "העניין חמור שאנו נצטרך לפנות למפלג הנוער, אנו אנשי חינוך ולא אנשי חקירות.

סיכום ועדה תקבל החלטה

דברי ההורים והמבקש, לא מצאו ביטוי כלשהו במסמך, כאילו לא נכחו בפגישה זו.

מפי הגב' בויקס שמענו כי המבקש, שכבר הודה על מעשיו בפני המורים, הביע חרטה ובכה, הגיש מכתבים ברוח זו לכל הנוכחים. ההורים ייסרו אותו באותו מעמד.

מר כץ הצהיר, כי באותה ישיבה נאמר להורים שהמבקש יורחק מבית-הספר וכי תוגש נגדו תלונה במשטרה. בעדותו דיבר המנהל על העלאת אפשרות ההרחקה בפני ההורים, ולא על החלטה וודאית, כפי שהצהיר בסעיף 12(א) לתצהירו דא-עקא, שבעוד נושא התלונה הפלילית הועלה בפרוטוקול הישיבה (מש/4), לא נמצא בו זכר לעונש ההרחקה.

הגב' בויקס נשאלה על ענין זה והסכימה, כי נושא ההרחקה היה חשוב ביותר, אך לא עלה בידה להסביר כיצד נשמט מהפרוטוקול.

המנהל ניסה לשוות להעדר הדברים מהפרוטוקול אופי של תקלה טכנית וכשנשאל מה דעתו על גירסת המבקש, כי לא דובר בישיבה על הרחקה, ביטל אותה במילים "פרוש רש"י". דבריו אינם מהימנים עלי.

ההחלטה של המועצה הפדגוגית בדבר ההרחקה לצמיתות ניתנה ב- 25.4.1995 כעלה תאנה, לאחר שהמבקש שולח לביתו עוד ב-9.4.95.

8. השאלה הבאה היא מתי דווח על הסילוק מבית-הספר למפקח הכולל מטעם משרד החינוך. בעניין זה נתגלתה סתירה חדה בין עדותו של המפקח, העולה בקנה אחד עם גירסת המבקש, לבין עדותו של המנהל.

לדברי המפקח, מר פדר, שעורר בי אמון, נודע לו לראשונה על המקרה מפי האם, בתאריך לא ברור, בערך כשבועיים לאחר מעשה:

"לראשונה נודע לי על המקרה, כשהגיעה אלי האם ומסרה לי כי הנער כבר שבועיים מחוץ למסגרת לימודים".

מטבע הדברים פנה המפקח אל מנהל בית-הספר וביקש ממנו ש"יחזיר אותו בינתיים".

לדבריו, הבטיח המנהל לעשות זאת, אך לא עמד בדיבורו. שוב פנו ההורים אל המפקח, התקשרו לביתו, ובעקבות הפניה פתח המפקח בשורת צעדים על מנת למצוא לנער, שהיה בגיל חוק לימוד חובה, מסגרת לימודים חילופית.

על פי גירסת המנהל, דיווח למפקח על ההרחקה, סמוך לאחר האירוע, סיפר לו בהרחבה על הפרשה ונתבקש על ידו לדווח על כך בכתב. גירסה זו אינה מתיישבת עם עדות המפקח, העדיפה בעיני.

9. הודעה להורים בדבר הוצאתו של המבקש מבית הספר, נושאת תאריך 25.4.95. אין בה שום התייחסות למסגרת לימוד חילופית. ברשימת המכותבים נפקד מקומו של המפקח מטעם משרד החינוך.

ב"כ המשיבים הודו בסיכומיהם כי לא הוצע למבקש מקום לימודים חלופי, מבעוד מועד, וכך נזרק מבית הספר, בשלהי שנת הלימודים, קרוב לבחינת בגרות בלשון.

אני קובעת, כי המנהל לא דיווח כלל מיוזמתו על ההתרחשות בין כתלי בית-הספר למפקח עד להתערבות המפקח בעקבות פניית ההורים, וכי לא נתן דעתו להמשך הלימודים של המבקש, על אף הקלות שבה ניתן היה, לדבריו, להסדיר זאת. בסופו של דבר הצליח האב ב- 8.5.1995 להידבר עם המנהל בטלפון, לאחר נסיונות חוזרים והעניין סודר על ידי מר כץ בשיחת טלפון, תוך מחצית השעה.

הערעור על החלטת ההרחקה

מנהל בית-הספר העיד כי לא היה מודע ברמה הכללית לזכות הורים לערער על החלטה להוצאת תלמיד מבית-הספר.

משנודע להורים בדבר הזכות, הגישו ערעור למנהל המחוז ב- 9.5.95 (נספח לתצהירו של מר שאול פדר), בעוד בנם מחוסר מקום לימודים.

ההחלטה בערעור בוששה לבוא

מר פדר נשאל מדוע נדרשו למעלה מחודשיים לקבלת ההחלטה בערעור (16.7.95)

והשיב, כי בו-זמנית עסק בסידור מקום לימודים חילופי למבקש ולשם כך היה עליו לקבוע ישיבות בעיריית חולון. דברים אלה אינם עולים בקנה אחד עם עדותו של מר כץ, שלדבריו, עלה בידו להסדיר הענין בשיחת טלפון אחת.

בין כה וכה נאלצו ההורים לפנות לבית-המשפט ב- 16.7.95.

נוהל הרחקה מבית-הספר :

חוק לימוד חובה, תש"ט-1949 מגדיר:

"נער - אדם שבראשית שנת הלימודים היה באחד הגילים מ-14 עד 17". 

הלימוד הוא חובה לנער בגיל לימוד חובה (סעיף 2 לחוק).

סעיף 4 לחוק מטיל על ההורים חובה לדאוג ללימוד סדיר במוסד חינוך מוכר, והורה שלא הוכיח מעל לכל ספק סביר שעשה כמיטב יכולתו כדי לעמוד בחובה זו, דינו מאסר של שני חודשים, או קנס כספי.

על המבקש חל החוק בעת הרחקתו והמנהל בתצהירו אף מייחס להורים במצח נחושה, עבירה על סעיף 4 לחוק. לדבריו, ניתנה החלטת ההרחקה ללא תאריך, והנער היה רשאי איפוא לחזור אל ספסל הלימודים בכיתתו. טענה זו קשה לקבל.

מנהל בית-הספר כתב אל המפקח, כי המבקש "הוצא" מבית-הספר. כשנשאל על כך השיב, כי הניסוח אינו מוצלח. לא זו בלבד שהוכח כי המנהל התעלם מדרישת המפקח להחזיר את המבקש לבית הספר, אלא שאף הצביע בגאווה על הרשות שנתן לו, לפנים משורת הדין כביכול, להבחן בחינת-בגרות בכתתו.

חוק לימוד חובה שותק לגבי הפרתו על ידי מי שאינם הורים, כפי שארע במקרה שבפנינו.

שר החינוך, הממונה על ביצוע החוק (סעיף 15), התקין באמצעות משרדו, נוהל להעברת תלמיד מבית הספר (מב/1 - חוזר המנהל הכללי מו1.4.86 -8,).

נכתב כי מטרת הנוהל לאזן בין השמירה על כבוד התלמיד לבין קיומן של נורמות משמעת ולמידה אשר בלעדיהן תקשה מלאכת החינוך.

בתקנון "משטרו ונוהגו של בית-הספר", שפורסם בחוזר מו/8, ב- 8.9.90 (מב/2), נקבעו הוראות להרחקת תלמיד בגיל חוק לימוד חובה ממוסד חינוכי.

לא בכדי מדובר בנשימה אחת בהוראות להרחקה ולהעברה למוסד אחר, שכן אחרת נמצאנו עוברים על חוק לימוד חובה.

הנהלים בקמיצת האומר:

1. אין להרחיק תלמיד ליומיים אלא אם הודע על כך להורים.

2. הרחקה מעל ליומיים ועד לארבעה ימים דורשת אישור ממפקח על בית הספר וידיעת ההורים.

3. אין להרחיק תלמיד לתקופה העולה על 4 ימים.

4. הרחקת תלמיד ממוסד לצמיתות והעברתו למוסד אחר תעשה בשישה שלבים:

1. זימון ההורים על ידי המנהל וקבלת תגובתם.

2. קבלת אישור המועצה הפדגוגית.

3. מסירת הודעה להורים.

4. פניה לרשות החינוך המקומית לקבלת אישור ולקביעת מקום לימודים חילופי.

5. מתן זכות ערעור להורים בפני מנהל המחוז.

6. החלטת מנהל המחוז בערעור.

ביצועם המצטבר של כל אחד מששת השלבים הכרחי, שכן נקבע בתקנון כי "תלמיד לא יועבר מבית-הספר, אלא אם כן נסתיימו כל ההליכים שפורטו בסעיף זה".

המסגרת הנורמטיבית:

התקנון הוא מערכת כללים והנחיות מחייבים, המסדירים פעילות תקינה של גוף מינהלי.

התכלית המנחה ניסוח נוהל מחייב היא השאיפה לשיוויון, אחידות והגינות בפעילותו של גוף מינהלי.

נקבע כי לעניין תחולתם של כללי הצדק הטבעי וחובת המינהל לנהוג בהגינות, אין מבדילים בין גוף מינהלי, הפועל מכח הוראה סטטוטורית, לגוף מינהלי הפועל מכח הנחיות פנימיות של המינהל.

(בג"צ 685/78 עמרי מחמוד נ' שר החינוך והתרבות ואח', פד"י לג(1), 776 767,).

נקבע כי הקפדה על כללי נוהל תקין דרושה לאכיפת כללי הצדק הטבעי על ידי הרשות המינהלית (בג"צ 24/56 רוטשטיין נ' המועצה המקומית הרצליה, פ"ד י' 1205, בעמ' 1210-1209).

פרופ' אמנון רובינשטיין, בספרו המשפט הקונסטיטוציוני של מדינת ישראל, הוצאת שוקן (1991) כרך א', בעמ' 354, דן בשיפוט המינהלי ואומר:

"בימינו הוסט הדגש מעקרון הפרדת הרשויות לדרישת קיומם של עקרונות הצדק הטבעי בשיפוט המינהלי. עקרונות אלה, שהתפתחו בבתי המשפט הרגילים, נועדו להבטיח מינימום של הגינות משפטית בכל הליך שיפוטי".

הנטייה לזלזל בקיום נהלים, ולראותם כנחותים לעומת התכנים, מזכירה את הגישה לפרוצדורה במשפט האזרחי והיא מוטעית מיסודה.

הכלי - הקליפה, נועד להכיל את התוך.

אומנם התוכן חשוב, אך ללא הכלי - אין לו קיום.

דברים שנאמרו על סדרי-הדין בספר זוסמן, במאמרו של משה לנדוי, על השמרנות בסדרי-הדין האזרחי, מפיו של השופט י. זוסמן המנוח, (שם. בעמ' 286,285), ראויים להאמר גם על סדרי נוהל. אלה גם אלה, באו לעולם על מנת למנוע שרירות, אפליה והם מהוים מכשיר חשוב לעשיית צדק.

"אם יש ברצוננ ו לתת חרות מוחלטת לשופט, שיוכל לעשות את הישר בעיניו ללא רסן שבסדרי -הדין, הרי לא רק שניצור אנדרלמ וסיה, אלא בעלי הדין יהיו נתונים בחזקת סכנה של שרירות לב, יהיה בכך משום סיכון שמה שייעשה במשפט, יהיה תלוי באישיו תו של השופט היושב בדין."

באשר לאיזון בין המהות לבין הנוהל

"כרגיל במלאכת האיזון בין ערכים נוגדים בתורת המשפט, יש למצוא את שביל הזהב בין דרישת היציבות והשאיפה לעשות משפט צדק במקרה קונקרטי.

לצורך זה עלינו לזכור שאמנם באים דיני הדיון לשרת את המלאכה של הגשמת הזכות המהותית של בעלי-הדין, אבל גם הם עצמם הינם חלק ממערכת המשפט הכללית".

הפסיקה קובעת כי פגיעה בעיקרי הצדק הטבעי מביאה לבטלות מעשה הרשות. הבטלות היא אמנם יחסית, אך יש לבחון כל ענין וענין על פי נסיבותיו:

מהות הפגם, סוג ההליך שבו נדרש הסעד משקלו של הסעד, והצדדים. (ע"פ 768/80 ש' שפירא ושות', חברה קבלנית בנתניה בע"מ ואח' נ' מדינת ישראל בערעור שכנגד, פד"י לו (1), 337, והדיון הנוסף 12/81 פד"י לו (3), 645).

עוד ראוי לו לשופט בטרם יקבל הכרעה "לפזול" אל הענין הציבורי.

בהיותנו מצויידים בכלים אלה, נבחן את הפגמים שנפלו בנוהל המחייב בענין שבפנינו:

1. ההליך הנדון הוא בעל חשיבות עליונה לנער בגיל ההתבגרות, הצועד את צעדיו הראשונים בחברה המתוקנת, והוא עדיין נעדר כושר מלא להציב גבולות בין מעשה קונדס לבין עבירה שיש עימה כוונה פלילית.

2. בגיל זה חשובה הרעות הנוצרת בין חברים לספסל הלימודים, והמלווה את הנוער, במיוחד את הנוער שלנו לאורך השרות הצבאי ואינה חולפת עם הזמן.

3. המבקש הוא ספורטאי מצטיין, אשר בחר ללמוד בבית הספר התיכון קרית-שרת במגמת הספורט, (נסיעות בשני אוטובוסים), מתוך תקוה להמשיך להצטיין בענף האתלטיקה. זהו בית-הספר היחיד בחולון, שיש בו מגמת ספורט.

4. הרחקה לצמיתות מבית-ספר הוא צעד מרחיק לכת ונדיר, אליבא דכל הדיעות, המשאיר אות קין בתלמיד ומנדה אותו מעולמו.

אין אני מקבלת את דברי המפקח, כי נמסר לו שהמבקש נקלט בבית-הספר החדש והוא מרוצה.

המפקח לא בדק את הדברים לעומקם והתייחס אל ההרחקה כאל עובדה סופית, ולא כאל החלטה שיש עליה ערעור. כל מה שנותר לפי הבנתו לעשות היה רישום הערה לחובת מנהל בית-ספר, דבר שטרם עשה, ודאגה למוסד חינוך שיקלוט את הנער.

דא-עקא, שלא ידע כלל כי המדובר בספורטאי מצטיין, וסבר בטעות, שהבעיה היא מגמת הלימודים העיונית שבה ימשיך בכתה י"א.

המשיבים מסכימים בהגינותם, כי נפלו פגמים בביצוע הנוהל המחייב, אולם סבורים הם, כי אין בהם חומרה המצדיקה התערבות בית-המשפט בהחלטה שקיבלה הועדה הפדגוגית, להרחיק את המבקש מבית הספר לצמיתות.

טענה זו אין בידי לקבל.פרשת הראיות שסקרתי בהרחבה מלמדת, כי בית-הספר נהג במבקש ובהוריו בשרירות ובגסות.

האיצטלה של החלטות שהתקבלו לאחר מעשה במועצה פדגוגית רבת משתתפים, בצוות הסר למרות המנהל, קצרה מלכסות על הפגמים המהותיים שנפלו בנוהל התקין.

על כך יעיד פרוטוקול ישיבת המועצה הפדגוגית מה- 15.8.95, שהתנהלה אך ורק לצורך המשפט, ואינה ראויה להתיחסות מעבר לכך.

באיזון עניינו של המבקש לעומת עניינם של המשיבים נוטה הכף לצידו. אין אני רואה עין-בעין עם המשיבים את הסכנה הנשקפת כביכול לירידת כושר ההרתעה של הנהלת בית-הספר, המועצה הפדגוגית ומנהל בית-הספר, בעקבות התערבות בית-משפט.

בעניין זה ראוי להפנות אל דבריו המאלפים של השופט בכור בבג"צ 685/78 הנ"ל בעמ' 783:

"יחד עם זאת עלינו לשמור על דבר יקר מכל והוא, שלאזרח תהיה ההרגשה שהוא אמנם נתון למגבלות ולפיקוח, אבל אין הוא נתון לחסדם ולשרירות לבם של נציגי הציבור, וכאשר מי מאלה פועל בדרך פסולה יכול האזרח לבוא על סיפוקו ולקבל את המגיע לו."

תפקידו של בית-המשפט למנוע החלטות שרירותיות ופגיעה בכבודם של תלמידים הכפופים למרות בית-הספר.

"קטן הוא אדם, הוא בן-אדם, הוא איש - גם אם איש קטן בממדיו. ואיש, גם איש קטן, זכאי בכל זכויותיו של איש גדול" (ע"א 6106/92 פלונית נ' היועץ המשפטי לממשלה, מ"ח2, 833, 836).

זכות היסוד לכבוד, היא זכותו של כל אזרח קטין כבוגר, ומוטב כי ילדינו יתחנכו לאורה, על מנת שידעו לכבדה לכשיתבגרו.

לסיכום

הוכח כי נפלו פגמים מהותיים בקיום הנוהל התקין במקרה זה. זכותו של המבקש נרמסה אי-שם בין אי קיומם של חמשת השלבים הנדרשים להרחקתו מבית-הספר התיכון לבין העברתו לבית ספר שנכפה עליו.

עניינו גובר על עניינם של המשיבים בביצוע החלטת ההרחקה כלשונה.

טענת השיהוי

המשיבים חזרו על טענת השיהוי שהעלו בדברי התגובה.

טענה זו, אינה נשמעת בהליך שבסיסו בדיני היושר, אלא בנסיבות חריגות שבהן מביאה ההשתהות בפניה לבית המשפט לקיפוח זכות היריב, או שהיא מאיינת את תוצאות הדיון.

נאמר כי "השיהוי הוא פונקציה של הדחיפות" (בג"צ 8/59 כפי שצוטט בבג"צ 51/94 שמעון אלבז ואח' נ' שר הדתות ואח' י"ח, 4, 603, 611). כל מקרה ונסיבותיו.

במקרה שבפנינו אין לטענת השיהוי על מה שתסמוך, לא בפאן העובדתי ולא בפאן המשפטי.

הטענה אינה עולה בקנה אחד עם טענה אחרת של המשיבים, כי למעשה לא הוצא המבקש מבית-הספר, שכן טרם נקבע מועד להוצאתו. אם כך הדבר, היכן מתחיל איפוא מניין תקופת השיהוי ?

הוכח כי הוריו של המבקש עשו כל שלעיל ידם להפר את הגזרה שנגזרה על בנם ומשלא עלה הדבר בידם, הגיעו עד לשערי בית-המשפט, לפני פתיחת שנת הלימודים תשנ"ו.

(השווה בג"צ 619/75 - יפה ויצחק קלר נ' קיבוץ פרוד  פ"ד ל, 464 2, 457, 463,).

הגעתי לידי המסקנה כי אין לתלות בהורים את האשם לחלוף הזמן שבו התרוצצו וביקשו עזרה מגורמים ציבוריים שונים:

המידע בדבר זכויות הורים ותלמידים במסגרות החינוכיות, אינו זמין דיו. במקרה שבפנינו לא ידע מנהל ותיק של בית-ספר תיכון בן 1,600 תלמידים, על זכות ההורים לערער על החלטת הרחקת תלמיד לצמיתות, מבית הספר.

מן הראוי איפוא, שמשרד החינוך יתן דעתו לפרסום נרחב של מדיניותו והנחיותיו המחייבות בכל מוסדות החינוך, על מנת שציבור ההורים והתלמידים יהיה מודע להנחיות התקנון הנוגעות למשטר ונוהג בבתי-הספר.

יעילות האכיפה תלוייה במידה רבה באישיותם של המחנכים, המנהלים, בפיקוח של מפקחי משרד-החינוך ובשיתוף הפעולה של מוסדות השלטון המקומי, שהם הבעלים של מוסדות החינוך.

נותר לדון בטענה, כי היום אין עוד מקום ליתן הסעד המבוקש בהמרצת הפתיחה, שכן הנער עבר את גיל חוק לימוד חובה, ושוב אין בית-הספר חייב לקלוט אותו.

התשובה פשוטה והיא מצוייה בסעיף 4.2 לנספח א' (מב/2):

"הוצאת תלמיד במהלך לימודיו בכיתות י"א, י"ב, טעונה אישור המפקח על המוסד. זאת לאחר שקויימו התנאים המפורטים ב- 4.1 ו- 3. רשות החינוך המקומית תעשה כל שביכולתה, בשיתוף הפיקוח וההורים למצוא מסגרת מתאימה להמשך לימודיו של התלמיד המורחק".

שרירות אינה מותרת, גם לא כלפי תלמידים שעברו את גיל חוק לימוד חובה.

אי קבלתו של המבקש לכתה השביעית נוגדת את מצוות התקנון. במיוחד כשהמדובר במגמת ספורט, שאינה קיימת במוסד חינוך אחר בחולון.

שיקול חשוב זה כמוהו כאחרים, לא נשקלו על ידי המפקח עד כה.

בכך הגעתי לסיום פסק-הדין אך לא לסופו.

לא יהיה קל למבקש לחזור ולהקלט בין כתלי המוסד החינוכי.

שקלתי שוב ושוב האם מן הראוי, משיקולים שבטובתו, לדחות הבקשה וכך למנוע הקושי שבהתמודדות עם המצב שנוצר בשטח.

שוכנעתי כי המבקש חפץ באמת ובתמים להתמודד ולהוכיח כי הבין והתחרט חרטה מלאה על התנהגותו הבלתי נורמטיבית וכי הוא מעדיף דרך זו על דרך הנסיגה אל בית-הספר החילופי.

אני מכבדת אותו על ההחלטה שקיבל בתמיכתם של הוריו.

בידו הזכות להחליט אם הוא חפץ לשוב לבית-הספר התיכון בקריית-שרת ולסיים שם את חוק לימודיו ואילו על בית-המשפט מוטלת החובה לאפשר זאת.

בשולי הדברים יודגש, כי לא נתבקשתי ולא דנתי בחומרת המעשים ובאפקטיביות של העונש החמור שהושת על המבקש, אם כי יש על ליבי גם בענין זה.

כבר נאמר כי לא הקפדן מלמד.

מהנסיבות שהוכחו במשפט עולה, כי המבקש כבר נענש דיו אם לא למעלה מזה.

לא מצאתי לנכון למחוק את התביעה נגד המדינה על הסף.

המשיבה עוסקת בחינוך על-פי דין, בצוותא-חדא עם מוסדות השלטון המקומי.

הפיקוח על מערכת החינוך הוא אחד מתפקידיה, והוא נוגע למקרה שבפנינו (בג"צ 453/85; בשג"צ 221/85 סיטנר ואח' נ' עיריית חיפה ואח', פ"ד לט, 704, 709 3,).

התוצאה הינה כי העתירה מתקבלת

ההחלטה בדבר הוצאתו של המבקש מבית-הספר-התיכון קריית-שרת בטלה מעיקרה.

עיריית-חולון תרשום את המבקש, על פי פניית הוריו, כתלמיד בכיתה י"א, בבית ספר תיכון עירוני "קרית שרת", בשנת הלימודים התשנ"ו.

בזאת תם הדיון בהמרצת הפתיחה.

המשיבים ישאו בהוצאות המבקש בסך -.12,000 ש"ח צמוד כדין, מחצית על כל צד.

ניתן היום, 31/8/95, והודע.