|
| סבלתי מהתעללות מצד אחיי , כמובן שכתוצאה מההתעללות
סבלתי מדיכאון, הוריי היפנו אותי ל פרופסור לפסיכולוגיה הוא
איבחן אותי כדיכאונית ובעלת נטיות אובדניות ורשם לי נוגד דיכאון
הוריי , שניהם רופאים במיקצועם אך לא בתחום הפסכיאטריה
אלא בתחום האורטופדיה ורפואת ילדים ( הם גם אינם רופאיי
משפחה) , סירבו לאבחנה. לאחר מכן סבלתי מהפרעת אכילה
בדקו אותי לפחות 4 פסכיאטרים , הם לא מצאו אצלי מחלה
נפשית אלא רק דיכאון , לאחר מכן עוד 2 - אותה תוצאה
בשלב הזה שיטוף הפעולה מיצידי נסתיים וסירבתי להיבדק. הוריי
על דעת עצמם החליטו שאני סובלת מסכיזופרניה , בכוח ואלימות
הכריחו אותי לקחת תרופה לסכיזופרניה , זמן קצר אחרי זה
כתוצאה מהתרופה כמעט ומתתי , אושפזתי בבית חולים , בתופס
שיחרור נאמר "שאומלץ להורים ע"י רופא מהקהילה להשתמש
בתרופה נגד סכיזופרניה" , רופא כזה , כמובן , שלא קיים.
אימי בתקופה זו שימשה כתור הרופאה המטפלת שלי , לא הייתי
קטינה בזמן הזה, הייתי בת 20 , משום שאימי הייתה הרופאה
המטפלת שלי היא לא ראתה צורך לרשום בתיק הרפואי שלי
דבר , ז"א לא על נטילת תרופות נוגדות דיכאון או סכיזופרניה
בטענה שזה " יפגע בשמי הטוב" . בנוסף כתוצאה מהאבחנה
שלהם בדבר "מחלת הנפש שלי" הדיכאון שלי החמיר , סירבתי
לצאת מהבית ולהיפגש אם אנשים כי פחדתי שייראו שאני חולת
נפש , והביטחון העצמי שלי ירד , חיי נהרסו! . אם אתבע אותם
משפטית מה יהיו תוצאות המשפט , האם יכלאו אותם? האם
ניתן לתבוע אותם כספית ועד איזה סכום? האם ישללו את רשיונם?
והאם בכלל ניתן לתבוע כי ס"הכ כיביכול לא הייתי קטינה ולו
המצב , לא היה מקובל עליי ( גם אם לא יכולתי לעמוד ברשות
עצמי) יכולתי לעזוב , הרי הם "מטוב ליבם" נתנו לי להמשיך
ולהתגורר ביבתם ואף לפרנס אותי
|