|
| 1. מדוע אתה סבור, שהמסמך שלקחת ושעיינת בו בלי רשות שייך לך?
אתה כתבת אותו? אתה ערכת אותו? היה לך חלק כלשהו ביצירתו?
ולשם השוואה: האם העובדה, שתגובה זו, שאני כותב עכשיו, מתייחסת אליך, הופכת את התגובה לשלך?
אם תעיין בסעיף 18 לחוק זכויות החולה, תלמד, שיש לך, לכל היותר, זכות לקבל עותק מהמסמך, וגם זכות זו מסויגת, שכן מטפל רשאי שלא למסור למטופל מידע רפואי המתייחס אליו, אם המידע עלול לגרום נזק חמור לבריאותו של המטופל או לסכן את חייו. אך גם בהנחה, שהחריג הזה אינו מתקיים במקרה שלך, ואתה אכן זכאי לקבל עותק מהמסמך, הזכות הזו אינה הופכת את המסמך המקורי לשלך ואינה מקנה לך זכות לחטט בתיק ולשלוף את המסמך על דעת עצמך.
2. חוק איסור לשון הרע מגן, בין היתר, על מי שפרסם ביקורת בתום לב על פעולה שעשה הנפגע בפומבי (סעיף 15(6) לחוק), והמבחן לתום הלב הוא סבירות הפרסום (סעיף 16 לחוק).
לדעתי, על-פי תיאורך, דבריה של המזכירה לא חרגו מהסביר בנסיבות שנאמרו, ועל כן תעמוד לה החזקה, שאמרה את הדברים בתום לב.
ייתכן שדברי המזכירה היו חסרי טעם טוב, אך "לא הרי חוסר טעם טוב כהרי חוסר תום לב, שזה מסממני הביקורת שאין לאל ידי המחוקק להשגיח בו, וזה מגיע לידי חריגה ממסגרת הביקורת העניינית, שהמחוקק אינו מוכן להשלים עמה" (השופט חיים כהן ז"ל בהיותו ממלא מקום נשיא בית המשפט העליון, ע"א 7/79, הוצאת ספרים "החיים" נגד רשות השידור).
|