|
| אני מקבלת קיצבת נכות כללית מבריאות הנפש. הבעיה שלי התחילה מדיאטה בגיל ההתבגרות שחשבו אז שהיא אנורקסייה - מה שברור בדיעבד כטעות. לא היתה לי אנורקסייה ולא הפרעות אכילה, אלא בסך הכל הייתי מודעת לעצמי והרגשתי שהדרך חיים שתתאים לי היא הטיבעונות. הדרך הזו שלי שרציתי לבחור בה,לא מצאה חן בעיני כמה אנשים שהחליטו להכניס אותי לטיפול. מה שקרה הוא שהתרופות שנתנו לי סיבכו אותי. גרמו לי לתלות ובילבול, וסיבכו את הכימייה שלי.ואז הרופאים החליטו שיש לי מחלת נפש. מאז הם לא יורדים מזה. דוגמא לטעות שלהם היא שבמשך כ-12 שנים נתנו לי ליתיום, כאילו שאני לא יציבה ריגשית. אני כבר בלי תרופות בכלל כ-10 שנים, והדבר האחרון שאפשר להגיד עלי זה שאני לא יציבה ריגשית. הבעיה שלי כיום היא שאני מחפשת עבודה בשוק החופשי-אך ללא הצלחה. בכל מקום עושים לי את המוות. ממש מתעללים ופוגעים בי בעבודה על מנת לייאש אותי ושאני אעזוב שם. יומיים אחרי שמקבלים אותי מתחילה סידרת ההתעללויות. וזה לא משנה אם אני עובדת טוב או רע, מתנהגת יפה או לא יפה. זה אותו הדבר מה שקרה בסל שיקום. הייתי שם, ואחרי כמה חודשים,כאשר יצאתי לתעסוקה נתמכת-התחילה סידרה של הפעלת לחצים נפשיים/ריגשיים עלי למען אקח תרופות. אלו לחצים כל כך קשים, עד כדי כך שאם לשנייה הייתי מאבדת את הריכוז- אז מצבים אלו היו מסכנים אותי למוות או לפציעה קשה. אני אובדת עצות, ולא יודעת איך לצאת ממעגל כל כך אכזרי וללא מוצא זה. כי גם כמה שאהיה חיובית וטובה בעבודה או עם אנשים, אז מה שחשוב לאנשים זה הסטיגמה. או מה שהרשויות אומרות להם לעשות. אני חושבת שבריאות הנפש טועים באבחנה עלי, וצריכים להיות לי חיים אחרים לגמרי. גם אם אני רוצה לצאת ממעגל זה - אז לא נותנים לי,או שאני לא יכולה - בגלל הסטיגמה, הרי מעסיקים יותר יקשיבו לרשויות מאשר לי. זה בלתי אפשרי. זה כאילו אני נידונה לסבול אלימות כלפי, וחוסר סיכוי להתקדם ולהסתדר כלכלית וכד', עד סוף ימי חיי, ולדעתי - על לא עוול בכפי. אני לא מבינה מה רוצים ממני, ולמה האנשים כל כך אכזריים כלפי? המצב הזה מתסכל אותי מאד! מה גם שאין לי כתובת למי לפנות לכוון את עצמי או שיעזור לי בכלל בכל המצב הזה. אני גם לא יכולה לחפש עבודה דרך לישכת התעסוקה, משום שקבעו לי 75% נכות. ובמקרה כזה ללשכת התעסוקה - לפי מה שהם אמרו לי,אסור לחפש לי עבודה, והם אומרים לי שאני שייכת למחלקת השיקום של הביטוח לאומי. אבל מה, ביטוח לאומי לא יכול לתת לי את השיקום, משום שהרופאים של בריאות הנפש מתנים את השיקום בתרופות. ז"א רק אם אני אקח תרופות פסיכיאטריות אז ייתנו לי את השיקום. בריאות הנפש ניתקו אותי גם מכל מקור אחר של עזרה או תמיכה כלשהיא - מהרווחה,מעובדים סוציאליים בכלל,ממרפאת שיניים סמייל של הקופ"ח הכללית,(אני שייכת לכללית), מהפסיכולוגים של המושלם-שמקבלים מטופלים בעלות מופחתת,הם ניתקו אותי גם מכל העמותות למיניהן שקשורות לבעייה שלי-שאולי היו יכולות לעזור לי.גם אם אני רוצה שיחות עם פסיכולוג אז בריאות הנפש התנו את זה בתרופות. מה קרה להם? הם התחרפנו לגמרי? רק תרופות עוזרות בעולם הזה? למה הם כל כך נעולים על זה? אני מכירה את עצמי, ואין מצב שאני אקח או אגע בתרופות האלו שוב. גם ככה זה היה טעות מלכתחילה. זה ממש כפייה, וזה ממש מפחיד אותי,מלחיץ ומדכא. אני מרגישה שהם רוצים לסגור עלי רק למען אקח תרופות, וזה ממש מפחיד אותי.כי אני לא מאמינה בגישה הזאת של התרופות. מה גם שהם טעו איתי מההתחלה. אז מה? בגלל שנוצר בלאגן מהתרופות שהם נתנו לי אז, אז אני צריכה לקחת את התרופות האיומות האלה כל החיים שלי? זה לא יעלה על הדעת. וזה גם לא יקרה. אני אדם חופשי, ואף אחד לא יגיד לי איך לחיות.אני כבר עשר שנים בלי תרופות, ולא קרה לי שום אסון. אז על מה ולמה הבעייה? מה אני אמורה לעשות??? איזה חיים יש לי. אני חיה די בעוני, שעוד עלול רק ללכת ולהחמיר. בבדידות. בנידוי. בדיכוי. בחרם! זה לא אנושי המצב הזה שהם הביאו אותי אליו, ושמים אותי בו. אני לא אקח תרופות בחיים! וזה המצב שהם יצטרכו להתמודד איתו. ולעזור לי מתוך המקום הזה. ולא עם מחשבה של תרופות. אני לא סתם רציתי להיות טיבעונית מגיל צעיר. תמיד ידעתי שהדרך הזאת מתאימה לי - גם בגוף וגם בנפש. אז מה לי ולתרופות??? שלא נדבר על זה שגם לא נותנים לי ליצור קשרים חברתיים. ואני יודעת שהכל קשור ללחצים שמפעילים עלי בריאות הנפש. אני אדם נחמד, אך כמו כולם - לא מתאים לכולם. אבל זה לא יכול להיות שאף אחד ממש לא ירצה אותי??? אנא, עיזרו לי למצוא דרך חוקית לצאת מהמעגל הנורא והמפחיד הזה שכופה עלי מערכת בריאות הנפש, אחרת באתי לעולם הזה, וכל החיים שלי היו ביזבוז אחד שלם וגדול. וזו ממש לא הדרך בה אני רוצה לחיות. אני רוצה להיות מאושרת, לתרום, לעבוד ולחיות ככל האדם. וגם יחס מגיע לי. מה שבטוח זה שהדבר היחיד שאני לא מקבלת עכשיו זה יחס נורמאלי מהסביבה. אני פשוט חיה בסבל ובמוגבלות מהסביבה. אני לא רואה שאנשים אחרים חיים ככה, או מקבלים יחס נורא שכזה. כל הזמן בוחנים ובודקים אותי - כמו עכבר מעבדה. כל הגוף שלי והנפש כבר פצועים מזה. כמה עוד אני יכולה להמשיך??? מה יהיה איתי? האם אין לי זכות בחירה בעולם הזה? וחוץ מזה, מי קבע שהם צודקים? מה, הם אלוהים? המציאות כבר הוכיחה הרבה מאד פעמים שהם טעו איתי (בריאות הנפש). אני לא מבינה למה זה צריך להמשיך ככה. אני מאבדת את כל החיים שלי. אני כבר בת 42. בלי ילדים, בלי אהבה, בלי בית, בלי שום טיפת חסכונות, בלי פנסייה. מה יהיה איתי???
|