|
| שאלתך נחלקת לשני חלקים:
א. תביעת לשון הרע - ע"פ חוק איסור לשון הרע, דהיינו קנס כספי.
ב. תביעת נזיקין - קי תביעה בגין הנזק שנוצר מחמת הלשו הע.
ואפרט:
א. לשון הרע בעצם, על אף האיסור החמור של לשון הרע ע"פ ההלכה, איננה מחייבת את המספר לשון הרע בקנס או בתשלום כל שהוא.
הדין הבסיסי שנקבע בפוסקי ההלכה הינו כי "המבייש בדברים אינו בר תשלומים" (שולחן ערוך, חו"מ), שכן תשלומי "בושת" נקבעו כראש נזק אגב החובל בחברו, לאמור המזיקו נזק גוף.
אולם בהמשך אותו סעיף פוסק השולחן ערוך כי "יש לבית דין בכל מקום ובכל זמן לגדור כפי מה שיראו ויש אומרים שמנדין אותו עד שיפייס המבוייש". דברים ברוח זו נמצא גם בפסקי הרא"ש על מסכת בבא קמא המביא את דברי רב שרירא גאון כהאי לישנא "ומסתברא דיותר בשת בדברים מבשת של חבלה, דאין דבר גדול כלשון הרע ודבה שאדם מוציא על חברו".
מאידך גיסא, היו פוסקים שפסקו מפורשות שבצד הסנקציה החברתית של נידוי, ניתנו גם עונשים ממוניים.
הרשב"א למשל נוקט בעמדה זו "דינא דגמרא ידוע, הקורא לחברו ממזר סופג את הארבעים והכל לפי מה שהוא אדם, אם רגיל בכך ראוי לקנסו ביותר אף לפי כבוד הגדולים שבקש לפגום… והמחרף יחוש לעצמו ויסגף עצמו בתעניות ובמלקויות, גם ממון יתן ויתכפר לו, אולי יש תקוה, כי מאוד יש עון גדול ועונש לשלוח יד בקדושים אשר בארץ (תלמידי חכמים)" (שו"ת הרשב"א ). גם הרמב"ם פסק כי "המבייש את חברו בדברים או שרקק על בגדיו, פטור מהתשלומים ויש לבית דין לגדור בדבר בכל מקום ובכל זמן כפי שיראו, ואם בייש תלמיד חכם, חייב לשלם לו בושת שלמה אע"פ שלא ביישו אלא בדברים, כבר נפסק הדין שכל המבייש תלמיד חכם אפילו בדברים, קונסין אותו וגובין ממנו משקל שלשים וחמישה דינר מן הזהב שהוא משקל תשע סלעים פחות רביע" (רמב"ם, היד החזקה, חובל ומזיק ). וכתב המגיד משנה במקום בפירושו על הרמב"ם, כי "נהגו בו הגאונים ז"ל ולא חילקו בין תלמיד חכם לחבירו" (ראה גם שו"ת תרומת הדשן וכן שם בחלק פסקים וכתבים , אשר פסק שאין מקום למתן פיצוי כספי בגין הוצאת שם רע).
ב.כלפי התביעה הנזיקית יש לבחון האם נגרם לך נזק ישיר או עקיף דהינו גרמא או גרמי.
|