|
| ראשית אתה מניח הנחה ומקשה קושיה, אך ההנחה שאתה מציב כאילו אין חיוב הוצאות כלל, הינה מוטעת.
תביעה שהיא לשם קינטור או שנבעה מתרמית, שמחייבים את התובע בהוצאות, במשפט העברי ישנו חילוק ברור בין לבין תביעה שנבעה מתום לב, שבה התובע פטור מהוצאות משפט.
גם במקרה שהתובע ביטל את תביעתו לשם תועלת משפטית בתביעה נוספת בבית משפט אזרחי, יחייב בית הדין את התובע בהוצאות.
הגמרא במסכת סנהדרין (דף לא:) קובעת כי המתחייב בדין אינו משלם את ההוצאות של הצד שכנגד, משום שאחרת לא היתה שייכת שאלת 'יוציא מנה על מנה' (יוציא מאה ₪ בכדי לקבל מאה ₪). וכן נפסק בשולחן ערוך (חו"מ סימן יד סעיף ה).
אך אם התביעה נעשתה שלא בתום לב, דהיינו שהתביעה היתה במרמה, וכן אם הנתבע כפר בשקר, חייב הרמאי לשאת בהוצאות. וכן כתב בישועות ישראל.
וכן הרא"ש (בב"ק פרק י סימן ו) כותב, שלמרות שאין חיוב לשלם הוצאות משפט, אבל אם הנתבע סירב לרדת לדין, והוצרך התובע להוציא הוצאות כדי להעמידו לדין, חייב הנתבע לשלם לתובע את ההוצאות. וראייתו היא מכך שכאשר הנתבע מסרב לרדת לדין, והוצרכו לכתוב עליו 'פתיחה', משלם הנתבע את שכר הסופר.
לעומת זאת, הרשב"א (שו"ת ח"א סימן תתקמ) כותב, שאם הנתבע סירב לרדת לדין, והתובע נאלץ לתבוע את הנתבע בערכאות של גויים, ושם הוצרך להוצאות, אין הנתבע חייב לשלם את ההוצאות. ורק ב'פתיחה' הוא דין מיוחד, שבית דין מחייבים את הנתבע, על שסירב לבוא לפניהם.
שתי הדעות הובאו בשו"ע (שם). הגר"א (אות כט) מסביר, שמחלוקת הרא"ש והרשב"א היא, שלדעת הרשב"א, הוצאות שמוציא צד אחד לצורך המשפט, אע"פ שנגרמו בעטיו של הצד השני, אינן אלא גרמא, ולכן אפילו שהצד השני אשם בהוצאות אלו, כגון שסירב לרדת לדין והוצרך הצד השני לכופו, אין זה אלא גרמא, ופטור, וחיוב ההוצאות במסרב הוא רק מטעם זילותא דבי דינא. ואילו הרא"ש סובר, שהוצאות אלו הן בגדר גרמי, ולכן במסרב, שהרי הוא כמזיק במזיד, חיוב ההוצאות הוא מדין מזיק בגרמי.
הרמ"א (חו"מ שם) פוסק: מי שאמר לחבירו שילכו לדון במקום אחר, ואמר לו: לך ואני אבוא אחריך, והלך, והשני לא הלך אחריו, צריך לשלם לזה שהלך כל יציאותיו.
ונחלקו האחרונים בטעם החיוב. הגר"א (אות לא) כותב שטעם החיוב ב'לך ואני אבוא אחריך' הוא כחיובו של מסרב לרדת לדין, אבל סיים את דבריו בצ"ע. הטעם לספקו של הגר"א הוא, שיש לומר שטעם החיוב אינו מדין גרמי, אלא מדין ערב. דהיינו, שהיות וצד אחד הוציא הוצאות על פי הבטחתו של הצד השני, שיבוא אחריו, הרי זה חייב מדין ערב, ככל ערב, שהמלוה מוציא מעות על פיו.
ויש הבדל בין שני ההסברים. שאם החיוב הוא מדין "גרמי" (גורם להיזק), פטור הצד שהתחייב אם לא היה יכול לבוא מחמת אונס, ככל גרמי שפטור באונס. אבל אם חיובו הוא מדין ערב, חייב אע"פ שנאנס ולא היה יכול לבוא.
טעם נוסף לחיוב מבואר מדברי נתיבות המשפט (סימן רלב ביאורים אות י):
...ומזה נראה לפענ"ד, דאם חטף ראובן חפץ משמעון והוליכו למקום אחר דחייב ראובן להחזיר לו החפץ על הוצאותיו דהרי מזיק בידים הוא... ועוד, דלא גרע מלך ואני אבוא אחריך דחייב להחזיר ההוצאות כמבואר לעיל בסימן י"ד סעיף ה' בהגה"ה. ודוקא כשנתכוין לגזול לעצמו והוליכו למקום אחר אינו צריך להוליכו אחריו כשלא נשבע, מטעם תקנת השבים כמ"ש הסמ"ע בסימן (שפ"ז) [שס"ז] ס"ק ב' ע"ש, אבל מזיק בעלמא חייב, דלא מצינו שעשו תקנה למזיק.
וכן נראה בלוה שהיה דר עם המלוה במקום אחד ולוה ממנו מעות, ואח"כ עקר הלוה מקום דירתו למקום אחר שמחוייב לשלם דמי הלואתו למקום שלוה ממנו על הוצאותיו, שבגרמת היזק כי האי חייב. ודוקא כשהמלוה עקר דירתו פטור דהמלוה הזיק עצמו, אבל כשהלוה עקר חייב. ואף שהלוה לא נתכוין להזיק מ"מ נראה דחייב, כמו הכא אף שהלוקח לא נתכוין להזיק ומ"מ חייב, דהוצאה היזק ממון גמור הוא ולאו גורם הוא...
נתיבות המשפט כותב, שאם אדם הלוה לחברו, והלוה עבר דירה למקום אחר חייב הלוה לשלם למלוה גם את הוצאות הדרך שהוציא לצורך הגביה, מטעם שהרי הוא כמזיק בידים, וחייב אע"פ שהלוה לא התכוון להזיק כלל.
על כל פנים, היות ורוב הפוסקים הבינו שהדין שכותב הרמ"א, שצד שהבטיח לצד השני שיבוא אחריו לדין ולא בא חייב לשלם לו כל הוצאותיו, הוא מדין גרמי, יש לפטור את המתחייב אם לא בא מחמת אונס.
הלבוש (חו"מ סימן יד) כותב, שגם את שכר המליצים חייב המסרב לשלם. וכן יש ללמוד מדברי המחבר (שם):
ויש מי שאומר שאם תבעו בערכאות והוציא הוצאות בדיינים וטוענים...
וטוענים, היינו שכר המליצים.
כלל זה כוחו יפה גם ביחס לדין 'צא ואני אבוא אחריך'. אין לומר, שההתחייבות של הצד שהציע לבוא לדיון היא רק כלפי בעל הדבר עצמו, ולא כלפי בא כוחו, משום שרשאי להביא בא כח, וגם המנהג בכך.
לגבי הוצאות נסיעה, גם הן נכללות בגדר הוצאות, כמבואר בדברי הרא"ש (שו"ת כלל קז סימן ו).
הפסדים של התובע מחמת ביטול מלאכתו אינם נכללים בגדר הוצאות, על פי הדין של המבטל כיסו של חברו שפטור (שו"ע חו"מ סימן רצב ש"ך ס"ק טו).
|