|
| זכות הטיעון, מופיעה בתורה (דברים א, טז): "שמע בין אחיכם ושפטתם צדק בין איש ובין אחיו ובין גרו, לא תכירו פנים במשפט, כקטן כגדול תשמעון". התלמוד במסכת סנהדרין (דף ז ע"ב) נאמר: "שמע בין אחיכם ושפטתם - אמר רבי חנינא: אזהרה לבית הדין שלא ישמע דברי בעל דין קודם שיבוא בעל דין חברו, ואזהרה לבעל דין שלא יטעים דבריו לדיין קודם שיבוא בעל דין חברו" בעצם בא התלמוד להבהיר כי בדרך כלל, ההוראות הנוגעות לסדרי הדין במשפט העברי, אינן נובעות מאיסורים ובוודאי לא מאיסורי תורה, חריג לכלל זה הוא, ההוראה המחייבת את נוכחותם האישית של בעלי הדין בבית הדין.
דין זה נפסק להלכה גם בשולחן ערוך (חושן משפט, סימן טז, סעיף ה). "אסור לדיין לשמוע דברי בעל הדין האחד שלא בפני בעל דין חברו, וכן הבעל דין מוזהר על כך". (וראה לשון הרמב"ם, הלכות סנהדרין, פרק כא, הלכה ז).
המעיין בדברי רש"י (סנהדרין ז ע"ב), ימצא כי טעמה של הלכה זו הוא, שבהיעדר הצד שכנגד, יש בידי בעל הדין המשמיע את טענותיו לנסח דברי שקר כאילו היו אמת, בלא שיש מי שעומד נגדו המכיר בשקרו ויכול להכחישו. עימות ישיר בין שני בעלי הדין, מקטין את הסכנה שיעיז אחד מבעלי הדין לשקר במצח נחושה. אם אין מי שיכחישו, הוא עלול לשקר תוך שהוא מנסח את דבריו בצורה יפה ומשכנעת. לאחר ששמע הדיין את דבריו של בעל דין זה, וכבר נטה לבו לצדד בזכותו, יקשה עליו להפך בזכות הצד שכנגד לאחר שישמע את טענותיו.
טעם נוסף לכך הובא בתוספות (כתובות יח ע"א ד"ה חזקה), שישנם חזקות משפטיות כגון כגון החזקה שאין אדם מעיז לטעון שקר בפני מי שמכיר בשקרו. ערכה של חזקה זו קיימת רק אם הטיעון נעשה בנוכחות הצד שכנגד.
מן הטעמים המונחים ביסודה של הלכה זו, ומן הטעם שהצגה חד-צדדית של העובדות עלולה להטעות את הדיין, נמנעו רבים מחכמי ישראל לא רק מלישב בדין בהיעדר אחד הצדדים, אלא גם מלהיזקק לשאלות שהופנו אליהם על ידי שואלים - ועל כל פנים לא לפסוק הלכה למעשה - כשבאה אליהם פנייה מצד אחד בלבד. במקומות אחדים אף ניתקנו תקנות מיוחדות שבאו למנוע כתיבת פסק דין או מתן חוות דעת הלכתית על סמך טענותיו של צד אחד בלבד (ראה לדוגמה שו"ת הרמ"א, סימן קיב; שו"ת דברי חיים, חלק ב, חושן משפט, סימן נו; שו"ת חכם צבי, סימן קמז; שו"ת חתם סופר, חושן משפט, סימן קיב).
במשך
כלל זה נקבע גם בתקנות בתי הדין הרבניים (תשנ"ג), תקנה נז': "במשך כל מהלך המשפט, על בעלי הדין להיות נוכחים, גם אם יש להם מורשים, אלא אם כן החליט בית הדין שאין צורך בנוכחותם או בנוכחות אחד מהם בכל מהלך המשפט או בחלק ממנו"
יש להבהיר כי, שלילת זכותו של בעל דין להיות נוכח בשעת השמעת טענותיו וראיותיו של הצד שכנגד מלבד היותה איסור הלכתי כפי שבואר לעיל', אלא היא אף פגיעה בזכות השמיעה ההוגנת, שמשמעותה בין השאר שזכאי בעל דין להתגונן בפני הטענות והראיות המועלות נגדו. זהו אחד מעיקרי הצדק הטבעי, שבו מחויבים לנהוג גם בתי הדין הרבניים (ראה בג"צ 5182/93 לוי נ' בית הדין הרבני האזורי רחובות, פ"ד מח(3) 9-7).
כאן המקום להדגיש, כי משפטנים רבים, טועים ומציינים את המקור לזכות הטיעון ועיקרי הצדק הטבעי הוא במשפט האנגלי; לאמיתו של דבר, מקורם של עיקרים אלה הינם במשפט העברי וממנה נתגלגלו לשיטות משפט אחרות. (ראה מ' זילברג, טוהר השיפוט במשפט העברי, בתוך: "באין כאחד" (ירושלים תשמ"ב), עמ' ( 224-207
|