|
| שביתה כלשעצמה מותרת עפ"י ההלכה, לפי העיקרון: פועל יכול לחזור בו אפילו בחצי היום, שנאמר: עבדי הם אשר הוצאתי אותם מארץ מצרים - עבדי הם ולא עבדים לעבדיםץ הווה אומר: פועל זכאי לתחושת בן חורין, וזו ניתנת לו, משפטית. באמצעות האפשרות להפסיק את עבודתו עפ"י רצונו.
עם זאת, ישנם עיסוקים שהם בגדר "שירותים חיוניים" ולגביהם חופש השביתה מוגבל. כך, למשל, נקבע בתוספתא שבלנים (מפעילי בית המרחץ) ושולחנים (בנקאים) אינם רשאים לשבות סמוך לחגים, וקיים סעד כנגדם הדומה לצווי ריתוק. בניסוח אחר: יש שהגדירו עיסוקים אלה כ"דבר האבוד", והנזק שעלול להיגרם בעקבות השביתה - בכוחו למנוע את תחילתה.
חינוך הוא ללא ספק שירות חיוני. עם זאת,לא ייתכן שחשיבותו של עיסוק תנוצל ע"י מעסיק כדי לגרום למועסק עצמו נזק. ועוד: בחברה מודרנית קשה לצפות מאדם שיעבוד בלעדית על רקע של שליחות, חשיבות עבודתו וכיו"ב.
אכן, פוסקים נחלקו באשר ללגיטימיות של שביתת מורים, וקובץ מתשובותיהם (נאסף ע"י הרב אורי דסברג) פורסם בכתב העת תחומין כרך ה. המחלוקת היא סביב השיקולים שהועלו לעיל.
מחלוקת דומה חוזרת גם ביחס לשביתת המורים האחרונה.
לעניות דעתי, קו האמצע מאפשר את חופש השביתה - גם למורים - עקרונית. עם זאת, תכנון השביתה חייב לקחת בחשבון גם את חיוניות החינוך ואת טיבו של הנזק שעלול להיגרם לתלמידים במקרה של שביתה מתמשכת ו/או חריפה ומקיפה מידי. ביטוי לכך עשוי להיות בפשרה, גם אם היא כואבת, כאשר השביתה חורגת מפרופורציות של זמן וכו'.
|