כן יש עומס חריג על מערכת המשפט ולדעתי האישית אין מספיק שופטים שיושבים בדין.
ההשפעה של העומס לדעתי אינה פוגמת בהכרח בעבודה השיפוטית והעניין הרבה פעמים תלוי בשופט עצמו שיושב בדין.. יש שופטים שבשל העומס מגיעים לדיון כאשר ברור שהם לא קראו את החומר המונח לפתחם והנוגע לדיון שבפניהם, ויש שופטים שמגיעים מוכנים לדיון יותר מחלק מעורכי הדין שבאולם (לא אצלי).
במרבית המקרים בעל דין שמתנהל ביעילות ועל פי התקנות לא ירגיש שום השפעה של העומס על מערכת המשפט מלבד התארכות ההליך בקשר עם המרחק שבין דיון לדיון.
יחד עם זאת, צריך להבין שמבחינת רגולטורית, מאז תיקון תקנות סדר הדין האזרחי רואים את המשאב השיפוטי כמשאב משותף לכלל הציבור ויש לשופטים את שיקול הדעת להביא אותו בחשבון במסגרת החלטות שמתקבלות אגב ניהול התיק. לעניין זה ראה תקנה 5 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשע"ט-2018
מניסיוני מעטים המקרים בהם השיקול הזה פוגע באינטרס מהותי של בעל דין במסגרת ניהול ההליך ובלבד שהתנהלות בעל הדין ועורך דינו הייתה תקינה והם מילאו אחר הוראות התקנות ובמועדים שנקבעו לכך.
ביחס לשאלה הראשונית לטעמי אין מקום לשקול את השיקול הזה במסגרת ההחלטה אם לנהל את ההליך או להתפשר. ההחלטה צריכה להיות כלכלית במהותה- כמה יעלה לנהל את ההליך? מה סיכוי ההצלחה של ההליך? מה פירות ההליך הפוטנציאליים? כמה מוצע במסגרת פשרה? האם הפער בין הפירות הפוטנציאליים של ניהול ההליך וסיכויי הצלחתו אל מול פירות הפשרה מצדיק את הנשיאה בעלויות ניהול ההליך?
בהצלחה
בברכה,
יהונתן ינאי, עו"ד
מנהל פורום דיני חברות ופורום בתי משפט
הארבעה 28, תל אביב (מגדלי הארבעה), מגדל צפוני קומה 13
טלפון: 03-6956688 ; מייל: info@yanay-law.co.il
|