|
| פסיכולוגית קלינית שהכירה את ההיסטוריה שלי הייתה מוכנה לטפל בי. הפסיכולוגית הקלינית ידעה על עגמת הנפש שהייתה לי, והייתה מאד נוקשה ביחס לפסיכולוגית הקלינית שלפניה. למשל היא התעקשה שאלך לפסיכיאטר לפני שאנחנו נפגשות, אמרה שמוכנה אך ורק למפגש אחד בשבוע, בלי מסרונים, בלי טלפונים (כמעט הכל בניגוד לפסיכולוגית הקודמת). אני התייחסתי ברצינות לדרישות שלה. שילמתי לפסיכיאטר פרטי, התחלנו את המפגשים, וכשרציתי לממש את האפשרות לא להגיע ולשלם היא סירבה, בטענה שהיא לא התכוונה לכך ברצינות, שאם לא אגיע זה לא טיפול. הפסיכולוגית דורשת על מנת לשמור לי את המפגשים שאני אגיע לפחות לדקה. כשאמרתי לה שכדי להגיע לדקה אני צריכה לצאת כשעתיים קודם, כי אני מגיעה בתחבורה ציבורית ולאחר מכן יש לי לחזור שוב דרך שאורכת זמן רב בתחבורה ציבורית, היא חייכה חיוך רחב ואמרה שאם אני רוצה שהיא תשמור לי את המפגשים אני צריכה להגיע אליהם, גם אם בפגישה לא אדבר וגם אם אגיע אך ורק לדקה. התחלתי את הטיפול בידיעה שאוכל גם שלא להגיע, אני אדם רציני ולצערי היא איננה הפסיכולוגית הקלינית הראשונה שמתייחסת בקלות ראש להבטחות ולמילים כאילו מילים הן סתם. ואין למי לפנות, משרד הבריאות לא מתערב בקשר בין פסיכולוג קליני פרטי למטופל. גם ועדת האתיקה של הסתדרות הפסיכולוגים. השאלה שלי באופן כללי האם עורך דין יכול להתערב בדרך כלשהי בקשר בין פסיכולוג למטופל? האם מבחינה משפטית לפסיכולוג שמתחייב כלפי המטופל יש חובות שמחייבות אותו, האם פסיכולוג יכול לצאת פטור מכל מחויבות כלפי מטופליו כשהוא עונה 'לא התכוונתי' לאחר שהוא מתכחש להבטחות שהוא נתן בתחילת הטיפול?
|