|
|
 "עא (עליון) 569/80 המערערת: אלסינט בע"מ נגד המשיבה: מדינת ישראל (משרד הבריאות), עא (עליון) 569/80 המערערת: אלסינט בע"מ נגד המשיבה: מדינת ישראל (משרד הבריאות), פדי לה (4) 80; דינים עליון 1981 (1) 245 (30/07/1981)"-------------------------------------------- בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים
ע"א 569/80
בפני: כבוד מ"מ הנשיא י. כהן
כבוד השופטת מ. בן -פורת
כבוד השופט א. ברק
המערערת: אלסינט בע"מ
נגד
המשיבה: מדינת ישראל (משרד הבריאות)
ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בחיפה בתיק המ' 1507/79 בת.א. 1033/78 שניתנה ביום 7.3.1980 על ידי כבוד השופט ח. פיזם.
בשם המערערת: עו"ד ה. בורטון
בשם המשיבה: עו"ד גבי מ. רובינשטיין, סגן בכיר לפרקליט המדינה
פסק דין
[81]
השופט א. ברק:
1. המערערת הגישה תביעה בסדר דין מקוצר כנגד מדינת ישראל, המשיבה שלפנינו, בגין כספים המגיעים לה לטענתה מהמדינה עקב מכירת מכשיר רפואי. המדינה בקשה רשות להתגונן. במהלך הדיון בבקשה זו בפני הרשם של בית המשפט המחוזי בחיפה הוסכם בין בא כח המערערת לבין מר שור, בא כח היועץ המשפטי לממשלה, כי הסכסוך יועבר לבורר, אשר ימונה על ידי הצדדים, ובאם אלה לא יסכימו ביניהם על דבר זהותו, ימונה הבורר על ידי המכון הישראלי ליצוא. להסכם זה ניתן תוקף של צו.[82] מוסכם על הצדדים, כי שעה שמר שור הסכים להסדר האמור הוא לא היה מודע לכך, כי על פי הנחיות פנימיות של היועץ המשפטי לממשלה, אין בא כח המדינה רשאי להסכים להבאתו של סכסוך להכרעתו של בורר אלא בהסכמתו של היועץ המשפטי לממשלה, וכי הסכמה שכזו לא נתנה בענין שלפנינו. גם בא כח המערערת לא היה מודע לכך. משהובא הענין בדיעבד בפני היועץ המשפטי לממשלה, הוא קבע כי יתן את הסכמתו להסכם הבוררות, ובלבד שההסכם והצו יתוקנו באופן שייקבע כי הבורר יהיה משפטן, וכי בפסיקתו הוא יהיה קשור לדין המהותי. לכך לא הסכימה המערערת. מכיון שכך פנתה המדינה בבקשה לבטל את הסכם הבוררות ואת הצו שניתן בעקבותיו. רשם בית המשפט המחוזי (כב' השופט פיזם) נעתר לבקשה, ובטל את הצו. ערעורה של המערערת לבית המשפט המחוזי (כב' השופט מרגלית) נדחה. לפנינו ערעור ברשות על החלטה זו.
2. על פי דיני השליחות הרגילים, פעולתו המשפטית של השלוח, במסגרת הרשאתו, מחייבת ומזכה את השולח (סעיף 2 לחוק השליחות, תשכ"ה1965-). פעולת שלוח ללא הרשאה, או בחריגה מהרשאתו, אינה מחייבת ואינה מזכה את השולח, ואף עשויה להטיל אחריות לעתים על השלוח עצמו. הרשאתו של השלוח נקבעת על פי התנהגותו של השולח כלפי השלוח או כלפי הצד השלישי, והיא עשויה להיות הרשאה מפורשת או הרשאה המשתמעת מנושא השליחות, ממעמדו של השלוח ומהנהוג והמקובל לענין נושא השליחות (ראה ע.א. 375/79 פד"י ל"ה(2), 830). נמצא, כי אפילו אין הרשאה מפורשת מטעם השולח לביצוע פעולה פלונית, עדיין עשוי השולח להתחייב בגין אותה פעולה, אם למשל, זו בוצעה על ידי שלוח שמעמדו מקנה לו כרגיל הרשאה לבצע אותה פעולה. בנסיבות אלה, אם השולח מבקש לשלול מהשלוח את ההרשאה לבצע אותה פעולה פלונית, עליו להגביל את הרשאתו במפורש, ואם הצד השלישי מודע למעמדו של השלוח ולהרשאה המתלווה כרגיל לכך, על השולח להביא את דבר ההגבלה לידיעת הצד השלישי.
3. כללים אלה סוייגו במידת מה על ידי הוראותיו של סעיף 5(א) לחוק השליחות, לפיו אין השליחות חלה, באין הרשאה מפורשת לכך, על הליכים לפני בית משפט, בית דין או בורר, ולא על פשרה או ויתור או פעולה בלי תמורה. נמצא, כי בענינים אלה אין להסיק ההשאה משתמעת מנושא השליחות או ממעמד השלוח או מהנהוג והמקובל, אלא יש ליתן בהם הרשאה מפורשת מאת השולח. באין הרשאה מפורשת, אין לשלוח הרשאה, ובאין הרשאה לשלוח, אין השולח אחראי. תוצאה זו עשויה לעתים לפגוע בציפיתו של הצד השלישי, אשר יתכן והניח כי השלוח הוא בעל הרשאה לפנות לבית משפט או לעשות פשרה או ויתור ופעולות כיוצא באלה, שכן פעולות אלה רגילות הן למעמדו של השלוח. חרף זאת, העדיף המחוקק בענין זה את האינטרס של השולח, תוך שהשאיר לצד השלישי תרופות מסוימות כלפי השלוח עצמו.
4. הפעלתם של עקרונות אלה לעובדותיו של המקרה שלפנינו מובילה למסקנה כי מדינת ישראל אינה קשורה בהסכם הפשרה שעשה בשמה מר שור, בא כח היועץ המשפטי לממשלה.[83] הטעם לכך הוא, כי מר שור לא קבל הרשאה מפורשת להסכים למסירת הסכסוך לבוררות, פעולה הנופלת למסגרת מושג הפשרה (ע.א. 27/65 פד"י י"א, 450). על פי הוראת סעיף 5(א) לחוק השליחות, באין הרשאה מפורשת לפשרה, אין לשלוח הרשאה להתחייב לפשרה בשם השולח. אמת הדבר, הצד השלישי לא ידע על כך, וציפיתו אינה מתגשמת, אך בענין זה העדיף המחוקק את האינטרס של השולח. בא-כח המערערת ציטט בפנינו שורה ארוכה של אסמכתאות אנגליות, לפיהן פשרה הנעשית בבית המשפט על ידי עורך דין הפועל בשם לקוח, מחייבת את הלקוח, גם אם הדבר נעשה בניגוד להוראותיו של הלקוח והצד השלישי לא ידע על כך. אסמכתאות אלה כולן מבוססות על הגישה המקובלת במשפט האנגלי, לפיו הרשאתו המשתמעת של עורך דין כוללת בחובה, מקום שהסכסוך תלוי ועומד בפני בית המשפט, גם הרשאה לפשרה. על כן דרושה הוראה מפורשת מטעם השולח המובאת לידיעת הצד השלישי השוללת הרשאה זו, כדי לשלול את הרשאת השלוח (ראה: W. Bowstead, On (Agency London 14th ed. by F.M.B Reynolds & B.J Davenport, 1976 110 גישה אנגלית זו לא נתקבלה על דעת המחוקק הישראלי, אשר קבע כי הרשאתו המשתמעת של שלוח אינה כוללת בחובה עשיית פשרה. לענין זה יש צורך בהרשאה מפורשת דווקא. בענין שלפנינו, לא רק שאין הרשאה מפורשת שכזו, אף ניתנה הוראה מפורשת שלא להתפשר בדרך של הסכם בוררות. בנסיבות אלה, ועל פי דיני השליחות הכלליים, אין פעולתו של מר שור מחייבת ומזכה את מדינת ישראל, ובדין ביטל על כן הרשם את הצו שנתן בעקבות הסכם הפשרה, שכן אם הסכם הפשרה נעשה ללא הרשאה, הצו השיפוטי שבעקבותיו ניתן לביטול על פי בקשת המדינה בטענה של חוסר הרשאה (זוסמן, סדרי הדין האזרחי, מהד' רביעית, עמ' 422).
5. עמדתי על התוצאה המתבקשת מהפעלתו של חוק השליחות בעניננו. דא עקא, כי עמדתו של בא כח המערערת היא, כי דיני השליחות הקבועים בחוק השליחות אינם חלים כלל בעניננו. בא-כח המערערים מצביע על סעיף 4 לחוק לתיקון סדרי הדין האזרחי (המדינה כבעל דין), תשי"ח1958-, הקובע כי "בכל הליך שהמדינה צד לו תיוצג המדינה על ידי היועץ המשפטי לממשלה או בא כוחו". הביטוי "בא כוחו" של היועץ המשפטי לממשלה מוגדר בסעיף 1 לפקודת הפרשנות (נוסח חדש) כ"פרקליט המדינה, משנהו או סגניו, פרקליטי מחוז או סגניהם, פרקליטי נפה וכל מי שהיועץ המשפטי הסמיכו להיות בא כוחו או נציגו". התוקף המצטבר של שתי הוראות הוא, לטענת בא כח המערערת, כי בא כוחו של היועץ המשפטי לממשלה מוסמך לייצג את המדינה, מבלי שדיני השליחות הרגילים יחולו על היחסים שבינו לבין המדינה או היועץ המשפטי לממשלה. לפי טענה זו, ענין לנו כאן בסוג מיוחד של יחסי שליחות, עליהם לא חלות הוראות חוק השליחות (סעיף 19 לחוק השליחות).
6. אין בידי לקבל טענה זו. הוראת סעיף 4 לחוק לתיקון סדרי הדין האזרחי (המדינה כבעל דין) לא יצרה מערכת עצמאית ונפרדת של "דיני נציגות" או "דיני שליחות" בכל הנוגע לייצוגה של המדינה בהליך אזרחי.[84] המדינה, ככל אישיות משפטית אחרת, מתייצבת בפני בית משפט באמצעות שלוחיה, ופועלו של סעיף 4 לחוק (יחד עם ההגדרה של "בא כח או נציג, של היועץ המשפטי לממשלה" בפקודת הפרשנות) הוא בזיהויים של אלה המייצגים את המדינה בפני בית המשפט בהליך אזרחי. אין סעיף 4 האמור עוסק כלל בשאלה מה כוחו של אותו נציג, במסגרת ההליך האזרחי, לבצע פעולה משפטית בשמה של המדינה כלפי צד שלישי, ועד כמה פעולה משפטית שכזו מחייבת ומזכה את המדינה. שאלה אחרונה זו היא מתחום דיני השליחות, והיא מוסדרת בישראל על ידי חוק השליחות. על כן, התשובה לשאלה אם בא-כחו של היועץ המשפטי לממשלה, המופיע כנציג המדינה בהליך אזרחי, הוא בעל הרשאה להתפשר בשם המדינה עם הצד האחר, אינה מצויה במסגרת סעיף 4 האמור, אלא מצויה היא בחוק השליחות. על פי הוראות חוק זה, שלוח אינו רשאי להתפשר בלא הרשאה מפורשת לכך, והרשאה כאמור לא ניתנה בענין שלפנינו.
התוצאה היא כי אנו דוחים את הערעור. המערערת תשלם למשיבה הוצאות בסכום כולל של 5,000 שקל.
|