בחצר ביתו של איש אחד בתל אביב עומד עץ פקאן אחד. הוא מלבלב שם מאז הוקם הבית על ידי סבו של האיש בשנת 1959, עת נטע אותו הסב באדמת החצר. העץ אוהב את האיש, והאיש אוהב את העץ. האיש אינו בא בימים, אבל כבר חולה מאד. בשל אלימות סרטנית הפושה בתוכו נאלצים הרופאים לכרות חלק מאיבריו הפנימיים. הטיפול בעץ המשפחתי מנחם אותו ומעשיר את כוחות הנפש הנדרשים לו לצורך התמודדות עם הרעה אשר לפניו.
אחר צהריים אחד, כאשר הוא שב אל ביתו, מגלה האיש למרבה היגון כי מאן דהוא כרת חלק ניכר מענפי העץ והשחית את עלוותו. בירור אצל שכניו מעלה כי המדובר בקבלן מטעם הנתבעת. לאחר שהוא מתלונן בפני מי מטעמה, מתקבלות אצל האיש כמה שיחות טלפון בהן מובעת התנצלות על כך שאותו קבלן שהיה אמור לגזום את הצומח המצוי ברחוב, התרשל והזיק לעץ הפקאן שבחצר הפרטית.
האיש תובע פיצוי בסך של 10,000 ₪, אלא שהנתבעת מתכחשת בכתב הגנתה לאמור לעיל וטוענת כי מינתה קבלן משנה מוסמך ומקצועי לביצוע עבודות הגיזום באותו רחוב, וקבלן זה הסיר רק את ענפי העץ שהסיגו גבול, פרצו לשטח הרחוב הציבורי, גרמו הפרעה ומכשול למשאית התברואה, ויצרו סיכון להולכי רגל. הכל בהתאם לחובותיה, ולתפקידיה ולסמכויותיה של הנתבעת לפי פקודת העיריות [נוסח חדש] וחוק העזר לתל אביב-יפו [שמירת הסדר והניקיון] התש"ם – 1980. כן גורסת הנתבעת כי נזקי התובע לא הוכחו, והם מופרזים ומוגזמים.
לאחר שמיעת העדויות מטעם הצדדים ועיון בתמונות אשר המציא התובע, אני מקבל את גרסת התובע במלואה. ראשית, מצאתי את עדות התובע בפני כאמינה, וזאת על כל עפאיה ושריגיה. האופן שבו תוארה על ידו השתלשלות העניינים היה צלול, כן, ומשכנע. תמונות העץ וגדמיו, לאחר הפגיעה בו, כפי שהוצגו על ידי התובע, עיגנו את טענתו כי כמות נכבדה של ענפי העץ, על עלוותם, נוסרה ביד גסה מעל אדמת ביתו, תוך פלישה אל תוך החצר, ולא על גבול הרחוב, ובכך נשמטה הקרקע מתחת לטענות הנתבעת כי לא נעשה כך. אשר על כן, הצהרת העד מטעם הנתבעת במהלך הדיון כי "חל איסור מוחלט" על כניסה לחצרות פרטיות, הינה בגדר מסור פיפיות, שכן ברי עתה כי הנתבעת או מי מטעמה הפרו את האיסור האמור, ועליה לשאת באחריות לתוצאות הפרה זו.
ודוק, העד מטעם הנתבעת המשמש מנהל מרחב צפון באגף התברואה, כלל לא נכח בעת האירוע, והנתבעת נמנעה מלהביא לעדות את מי שנכחו בשטח מטעמה, לרבות קבלן המשנה, וחרף הודעתה בכתב ההגנה כי היא שומרת לעצמה את הזכות להגיש כנגדו הודעת צד ג', לא עשתה זאת. הנתבעת אף נמנעה מלהביא לעדות את הנציגים אשר לטענת התובע שוחחו עמו לאחר קרות המקרה והתנצלו בשמה, ולמעשה אף לא הכחישה במפורש בהגנתה את קיומן ואת טיבן של השיחות הללו. יש אפוא להצטער על כך שדווקא בהיכל הצדק הפגינה הנתבעת קהות לבב, אטימות ויוהרה, תוך ניסיון להתחמק מאחריותה. לא די שעוותה הנתבעת כלפי הבריאה כולה בהשחתת אילן, ופגמה במה שבין אדם לעולמו [ראו דברים, פרק כ', פסוקים יט'-כ', תלמוד בבלי, מסכת בבא קמא, דף צ"א ע"ב, ט"ז, רמב"ם, משנה תורה, הלכות מלכים, פרק ו', הלכה י', יורה דעה, סימן קט"ז, ס"ק ו', ספר החינוך, מצווה תקכ"ט], אלא הוסיפה וחטאה גם כלפי התובע, כאמור איש חולה שהטיפול בעץ כמשענת לו, ופגמה במה שבין אדם לאדם, או למצער, בין הרשות לתושב.
במכלול הדברים האמור לעיל אני מורה כי הנתבעת תפצה את התובע בגין מפח הנפש והמרה שהביאה עליו, בסך של 5,000 ₪. בנוסף, ובשים לב להתנהלותה הדיונית, לרבות זו המפורטת בהחלטתי מיום 30.8.17, תישא הנתבעת בהוצאות משפט בסך של 1,000 ₪.כל הסכומים ישולמו לתובע בתוך 30 ימים, שאם לא כן יישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד לתשלומם בפועל.
מטעמים של צנעת הפרט מפורסם פסק דין זה ללא ציון שם התובע.
ניתן היום, י' טבת תשע"ח, 28 דצמבר 2017, בהעדר הצדדים.