|
| לפני כחצי שנה, לאחר IVF (שני ברציפות) נקלטתי להריון שבסופו בבוקר בהיר אחד כאבה לי קצת הבטן והרופאת נשים בקופת חולים (לאחר ביצוע אולטרסאונד) הפנתה אותי למיון ומשם המליצו להכניס אותי לניתוח דחוף לביצוע הפלה וכריתת החצוצרה כיוון והעובר עם דופק ולא ניתן לבצע באמצעות זריקה/תרופה. במהלך הניתוח גילו שהעובר נמצא בעצם בשחלה ולמזלי הצליחו להציל אותה ללא כריתה.
למרות זאת, מאז ההפלה אני סובלת מחרדות חמורות, מטיילת בין רופאים ומטופלת על ידי פסיכיאטר.
הפרופסור שביצע את ההפריה מטפל גם בקופת החולים שלי כשהגעתי לשבוע 4, עשיתי בדיקת בטא ויצאה 750.
זה היה יום רביעי והוא ביקש שאגיע אליו ביום ראשון לבדיקה נוספת לראות שזה מתקדם כראוי.
הגעתי ביום ראשון וביצעתי בדיקת דם שאחריה נכנסתי לרופא (כמובן לא היו תשובות עדיין) ביקשתי ממנו שיעשה בכל מקרה אולטרסאונד והוא סירב בטענה ש"גם ככה מה כבר נראה בשלב הזה" ושאחזור אליו עוד שבועיים.
בצהריים, כשהגיעו תוצאות הבטא זה כבר הגיע ל3500, שלחתי את זה בוואטסאפ לפרופסור וקבענו להיפגש במועד.
ההפלה התרחשה 10 ימים לאחר מכן.
ממה שאני חקרתי, כשהבטא מעל 1500 כבר אפשר לראות משהו באולטרסאונד (אך לא מחייב), וכשהבטא מעל 2500 ולא רואים עדיין שק הריון זה מצביע על חשד להריון חוץ רחמי. אילו הוא היה מבצע אולטרסאונד כשהגעתי אליו וביקשתי ממנו, אולי הוא היה מאבחן את זה באותו הרגע. וגם אם הוא לא היה רואה כלום באותה בדיקה, אז תוצאות הבטא הגבוהות היו צריכות לעלות חשד
להריון חוץ רחמי.
מרגיש לי שהטראומה שחוויתי יכלה להימנע ויכולנו באבחון בזמן לנסות לטפל בעזרת תרופות, וגם אם הייתי צריכה בסופו של דבר את הניתוח, אז ההבדל עצום בין מודעות לתהליך, לבין כניסה דחופה לניתוח
|