|
| גם אם שניהם מיוצגים על-ידי
עורכי דין. אמנם פנייה
כזאת, בהתאם לתוכנה
ולנסיבותיה, עלולה להתפרש
כעבירה, למשל, הדחה
בעדות (סעיף 246 לחוק
העונשין), הטרדת עד (סעיף
249 לחוק העונשין), איומים
(סעיף 192 לחוק
העונשין), סחיטה באיומים
(סעיף 428 לחוק
העונשין), שיבוש מהלכי משפט
(סעיף 244 לחוק
העונשין) או הטרדה אחרת
במזיד (סעיף 2(1) יחד
עם סעיף 5 לחוק הגנת הפרטיות);
ולמצער, הפנייה
עשויה להיחשב הבעת אי-אמון
של הפונה בעורך דינו שלו.
אבל הפנייה כשלעצמה, כאמור,
אם היא עניינית ואין בה שום
איום, לא מפורש ולא מרומז,
ואין בה כדי להטריד (לדוגמה,
אם אינה חוזרת ונשנית ואינה
נעשית בטלפון בשעה בלתי סבירה), ובייחוד
אם בעל הדין שכנגד אינו מתנגד לה, אינה
עבירה, ואין בה שום פגיעה
בזכות הייצוג לפי סעיף 22 לחוק
לשכת עורכי הדין: ירצה בעל
הדין שכנגד להשיב לפנייה, ישיב;
לא ירצה, יעביר
את הטיפול בה לעורך דינו או יבהיר לפונה,
שיפנה ישירות לעורך דינו.
ומכאן ברור גם, שעורך
דין, המסרב לבקשה להתרות
במרשו, שלא יפנה ישירות
לבעל הדין שכנגד, אינו עובר
בכך עבירת משמעת כלשהי.
והראיה הטובה ביותר לכך,
שעצם הפנייה אל בעל הדין שכנגד
אינה עבירה, מצויה בסעיף
248 לחוק העונשין, הקובע:
“באישום על מניעת הודעה או
עדות או על חזרה מהודעה או מעדות לפי
סעיפים 245(א) או
246(א) תהיה
לנאשם הגנה, אם יוכיח שעשה
את המעשה למען גילוי האמת או מניעת שקר",
כלומר: אפילו
פנה בעל הדין אל יריבו במטרה מוצהרת להניאו
מעדות או לשכנעו, שיחזור
בו מעדות, הוא יזוכה מהאשמה
(לפחות מהאשמה בהדחה בחקירה
או בהדחה בעדות, שאלה
העבירות העיקריות המתאימות למעשה,
ופחות סביר שיואשם באחרות),
אם יוכיח, שעשה
זאת כדי לחשוף את האמת או למנוע שקר;
קל וחומר אם הפנייה כלל לא
נועדה למניעת עדות או לחזרה ממנה, אלא
למטרה עניינית אחרת, כגון
הצעת פשרה, ולא היה בה מרכיב
פסול כלשהו, כמו הטרדה או
איום.
|