דבריו של השופט חשין על כבוד האדם והזכות לשם טוב

4. אפתח בגמביט, גמביט-המלך או גמביט-המלכה, כרצון איש-ואיש. והמעשה הנורא שאספר עליו בסמוך, קרוב אלינו במאוד, קרוב עד-כאב. היה היה שופט בירושלים, יוסף בן-שמעון שמו. בן-שמעון היה שופט בית-משפט השלום. אולי היה שופט בית-המשפט המחוזי. אפשר אף כי היה שופט בית-משפט העליון. והאיש תם וישר, שופט משפט צדק וחסד, מקובל על רוב אחיו ואדם מכובד בקהילתו. יום אחד החלה מתגלגלת שמועה על-כי אותו שופט נטל ממון להטיית-משפט. ואמנם, בעקבות תלונה החלה המשטרה חוקרת וגובה הודעות מעדים. ואולם, שלא כשאר חקירות במשטרה, כל אשר היה בחקירה מצא את דרכו אל עיתון פלוני. היה זה, כמסתבר, איש-משטרה פלמוני שאמר לבוא חשבון עם השופט - בשל אירועי-עבר מסוימים - וכך ידע כתב העיתון, מדי יום-ביומו - ידע ופרסם לקוראיו - דברים שהתרחשו בחקירה לרבות תוכן הודעותיהם של עדים מפלילים.

החקירה הייתה אקסטנסיבית ושמו של השופט התגלגל ברחובות-העיר ובסמטאותיה, בצקצוקי-לשון של הולכי-רכיל ויושבי-קרנות. כדי-כך הגיעו הדברים, שהשופט בוש מהראות פניו ברבים. הוא פסק מלכת לבית-המשפט ונסתגר במעונו כל שעות היום. רק לעת חשכה העז לצאת מביתו, ובלכתו ברחוב הסתיר את פניו בכנף-מעילו. לא נספר מה היה לאשתו של השופט ולא מה אירע לילדיו בבית-הספר שבו למדו, והרי כל אחד ידע זאת מעצמו.

כך נמשכו הדברים והלכו כמחצית השנה, והדיווחים על אודות חקירת השופט-ועל תוכנן הנורא של ההודעות - באים בעיתון כסדרם. יתר-על-כן: בימים שבהם לא היה מה לחדש, טרח אותו עיתון לסכם לקוראיו את תולדות החקירה עד אותה עת, לידע ולהיוודע מה נורא המעשה שעשה השופט.

לאחר כמחצית השנה למדו קוראי העיתון לדעת על סיום החקירה, ועל המלצתה של המשטרה להעמיד את השופט לדין בעבירה של קבלת שוחד. הידיעה באה זו הפעם בכותרתו הראשית של העיתון, והשופט התכווץ בכאבו. עבר כחודש ימים נוסף, והיועץ המשפטי לממשלה החליט - לאחר גביית הודעות נוספות - כי הקובלנה על השופט קובלנת-שקר הייתה; כי העדים שמסרו הודעות מפלילות, עדי-שקר היו וכי השופט נקי מכל רבב. מיהר היועץ המשפטי והודיע על כך לשופט ולמשטרה, וגם לעיתונות נמסרה הודעה מפורטת. וראה-זה-פלא: אותו עיתון שפרסם כל העת את חדשות-השופט, נאלם לפתע דום. הידיעה על ההחלטה הקובעת כי התלונה נגד השופט לא הייתה אלא עלילת-שווא - עלילת-זדון - כמו לא הייתה ולא נבראה. העיתון פינה עצמו לנושאים אחרים שעל סדר-היום, ושמו של השופט לא עוד עלה בפרסומים. השופט ביקש אמנם מן העיתון כי יפרסם את החלטתו של היועץ המשפטי לממשלה - ואף כי יוסיף לידיעה שמץ-התנצלות - אך העיתון אף לא טרח לאשר כי קיבל את המכתב. מה אירע לאותו שופט לאחר אותם אירועים, נספר במקום אחר. נזכיר אך זאת, שלאחר חודשים מספר פרש השופט לגימלאות ועקבותיו נעלמו.

5. "הנה-הוא הגמביט. גמביט-המלך או גמביט-המלכה, כרצון איש-ואיש. חבריי מן הרוב סוברים כי האיסור על לשון הרע במשפט ישראל לא התעלה כדי הטלת חובה על העיתון - חובה שהפרתה גוררת חובת פיצויים - לפרסם את ההחלטה על דבר העלילה ועל סגירת התיק מחוסר אשמה (או מחוסר ראיות). ודוק: לא דיברנו ואין אנו מדברים בחובת התנצלות או בבקשת סליחה על עוגמת-הנפש שנגרמה לשופט עקב הפרסומים. מדברים אנו אך בחובה לפרסם ידיעה - ידיעת-אמת - על דבר סגירת תיק החקירה ועל הטעם לסיום החקירה. כל שביקשנו לא היה אלא זאת, שהעיתון יפרסם - ככרוניקה - את דבר החלטתו של היועץ המשפטי. השופט לא עמדו בו כוחותיו ועל-כן פרש מכהונתו. אך לדעת חבריי אין העיתון חייב - כחובה משפטית - לפרסם כל ידיעה על דבר סגירת תיק החקירה. "

דעתי-שלי אחרת. לעת הערעור לא הייתי נכון - ואינני נכון אף כיום - להשלים עם מסקנה כי משפטנו הוא כה-דל וכה-קשוח, עד שכולנו - למצער רובנו - נסכים כי במחדל אי-הפרסום עוול העיתון, אמנם, גם לציבור גם לשופט, אך בה-בעת נוסיף ונאמר כי העוולה שנעשתה תמצא את תיקונה - ולדעת מקצת חבריי: אף ראויה היא שתמצא את תיקונה - אך-ורק בתחום האתיקה של העיתונות.
 
6." רוממות-אל בגרוננו. משיחים אנו רבות על כבוד האדם. מדברים אנו על חוק- יסוד: כבוד האדם וחירותו, חוק שהושיב את כבוד האדם במעלות-של-מעלה. וכבודו של השופט בן-שמעון - כיצד זה שכך נעלם לנו והיה-כלא-היה? הכדי-כך דלים ואביונים אנו? אוסיף עוד זאת: גם לו אמרתי כי חוק איסור לשון הרע - שאותו סובבים אנו סחור-סחור - לא נוכל לחצוב מגופו חובה לפרסום החלטתו של היועץ המשפטי - ולא אמרתי כן - כבוד האדם שבחוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו היה משמש לי בית- גנזים ליצירתה של חובה זו." נזכור כי חוק יסוד זה לא בא אך "להגן על כבוד האדם" (כלשון סעיף 1א בו) ולאסור על פגיעה בכבודו של אדם באשר הוא אדם (כלשון סעיף 2) אלא מוסיף הוא וקובע כי "כל אדם זכאי להגנה" על כבודו (כלשון סעיף 4). ואני אזעק - מכוחו של חוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו - להגן על כבודו של השופט בן-שמעון. שאם חוק יסוד זה - שעליו גאוותנו - לא יוכל לתקון עוול כזה, עוול שנעשה לשופט, ולו במעט-מן-המעט - מה בא חוק היסוד להשמיענו ולא ידענו? אכן, דעתנו היא זו: משנמנע העיתון מפרסום הידיעה על דבר סגירת התיק, עמדה לו לשוט - שמא נאמר: לשופט-לשעבר - זכות תביעה על חילול שמו, בין לפי חוק איסור לשון הרע בין לפי חוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו. והשניים - בלבתם - חד-הם. ואולם, בהמשך נייחד דברינו לחוק איסור לשון הרע ולא נוסיף לדבר בחוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו אלא בשולי הדיון. 

דנא 95 / 7325 ידיעות אחרונות בע"מ נ' יוסף קראוס נב (3) 1, עמוד 61-63

 כניסה ל: פורום משפטים >>

משפטים נוספים לציטוט:

השופט חשין על חוק ומוסר

השופט זוסמן על פרשנות תכליתית

השופטת בייניש על הזכות להליך הוגן

השופטת שטרסברג כהן על צדק יחסי

הנשיא ברק על האדם הסביר נוסח ישראל

הנשיא ברק על אקטיביזם שיפוטי

משפטים נוספים >>

קישור לדף משפטים כללי בו תמצא/י כל פורום משפטים.