בנק הפועלים חויב להשיב כ- 13,000,000 מיליון ש"ח ללקוח

חובת הבנק לשלם כאמור נקבעה לאור אחריותו להוצאת הכספים מחשבון התובעת ע"י מי שאינו מורשה לכך, תוך שבית המשפט קבע כי התנהגות סניף הבנק אשר נחשפה בתיק זה הינה "בגדר רשלנות פושעת, באשר הסניף התנהל בחוסר שיקול דעת, תוך התעלמות 'מנורות אדומות מהבהבות' ומכל אמת מידה סבירה המצופה מבנקאי".

בכתב תביעתה טענה התובעת כי בהתאם להוראות ניהול החשבון שסוכמו בינה לבנק, הזכות למשיכת כספים מחשבונה היה כפוף לחתימת שני בעלי המניות בצירוף חותמת החברה, ואילו הבנק התרשל ואפשר משיכת סך של כ- 6.5 מיליון ₪ ע"י אדם שלא היתה לו זכות חתימה בחשבונה, וכמובן ללא חותמת החברה. 

התובעת הוסיפה כי לא ידעה על משיכות אלו אלא רק בדיעבד, ומשבקשתה לבנק להשיב הכספים לחשבונה לא נענתה – הגישה תלונה למשטרה, וכן "פנתה לכל העולם" בניסיון להסדיר זאת ללא הליכים משפטיים. 

בדיעבד התברר לחברה כי מיופה כח בחשבון פרטי של אחד מבעלי מניות החברה, הוא שהעביר הכספים מחשבון החברה לחשבון בעל מניות החברה, וזאת מבלי שיהיה לו יפוי כח בחשבון החברה.

להשלמת התמונה יובהר כי הכספים שהועברו כאמור מחשבון התובעת לחשבון הפרטי של בעל המניות, נמשכו אף מהחשבון האחרון, באופן ששני החשבונות נותרו ביתרת חובה.

התובעת קיבלה פטור מתשלום אגרה נוכח המצב הכלכלי שלה, ושל בעלי מניותיה.

בישיבת קדם המשפט הראשונה קיבל בית המשפט טענת ב"כ התובעת, עו"ד אבי זילברפלד, כי בנסיבות האמורות יש להפוך את נטל הראיה, וניתנה החלטה בהתאם.

הבנק התגונן בטענות שונות, החל מכפירה בהוראות ניהול החשבון (!), המשך בהטחת טענות "קנוניה" ו"תרמית" מצד  בעלי המניות ואותו אדם שמשך את הכספים, טענות ל"גלגול שיקים" מאסיבי, וכלה בטענה כי אף אם יוכח שהכסף הוצא ברשלנותו, עדיין אין הוא חייב להשיבו ללקוח, מאחר והכסף נמשך מחשבון החברה כ"אשראי על תנאי", מבלי שיהיה כיסוי למשיכתו, ולכן - הוא נחשב כ"כסף של הבנק".

במהלך ההוכחות, הבנק העיד  5 עדים מטעמו, וכן את רו"ח בביץ שנתנה חוות דעת לתמיכה בגרסת הבנק.

מצד התובעת העיד אחד מבעלי מניות החברה, באשר השני חלה באלצהיימר, ולא הוגשו חוות דעת נגדיות.

בפס"ד מקיף (52 עמ') דחה בית המשפט המחוזי (ת.א. 1043/08 מפי כב' השופטת אביגיל כהן) את כל טענות ההגנה של הבנק, ונקבע כי הכספים אכן הוצאו מחשבון החברה התובעת ע"י מי שלא היה מורשה לכך, שלא כדין.

בית המשפט דחה כל טענות הגנת הבנק, לרבות טענתו המרכזית כאילו הכספים שנמשכו מהווים "אשראי על תנאי". 

נקבע כי אף אם לכספים שנמשכו מחשבון החברה לא היה כיסוי במועד משיכתם (ואכן נחשבו באותה עת כ"אשראי על תנאי"), מאחר והופקדו לחשבון החברה במקביל שיקים אשר כובדו ולאחר 3 ימ"ע קיבלו כחוק זיכוי סופי, הרי שתמורתם יצרה כיסוי לכספים שנמשכו, ועם "הזיכוי הסופי" כאמור, פקעה הגדרת "אשראי על תנאי" מהכספים שנמשכו מחשבון החברה.

משנדחתה טענת הבנק כאילו מדובר ב"כסף של הבנק" והבנק חויב להשיב הכספים שנמשכו בהתאם לתביעה.

בית המשפט ציין במורת רוח כי למרות העובדות הקשות שהוכחו בקשר להתנהלות הסניף, לא רק שהבנק סירב לנהל מו"מ ענייני לפשרה, אלא אף ביקש לדחות התביעה על הסף. בנוסף לחובת ההשבה, חייב ביהמ"ש את הבנק לשלם לתובעת בצירוף הוצאות ושכ"ט עו"ד בסך 200,000 ₪.