האם מותר לערוך צוואה שוללת?

אדם העושה צוואה מבקש להורות כיצד יתחלקו נכסיו לאחר פטירתו (עזבונו): לבנו יצווה כך, לאחותו אחרת ולנכדיו – את שנותר. זוהי, אם כן, צוואה "חיובית", שמעניקה לחיים זכויות בעזבון המת.

מקובל לחשוב שאדם יצווה את אשר לו לקרוביו. כדברי השופט מישאל חשין, מדובר באינסטינקט "שראשיתו בצורך הדוחק להורוּת, המשכו בשמירת הורים על ילדיהם בעודם חסרי הגנה (והוא האינסטינקט שבחיה), המשך-המשכו בדאגת הורים לילדיהם משבגרו, וסופו ברצונם של הורים להיטיב עם ילדיהם לאחר-מות..." (ע"א 1212/91 לב"י נ' בינשטוק, פ"ד מח(3) 705, 723 (1994).

כך אומנם על פי רוב, אך לעתים החיים מזמנים הפתעות והתפתחויות שמכתיבות תוצאות אחרות. "אין המשפט יכול, ואף איננו מתיימר", ציין השופט ניל הנדל באחד מפסקי דינו, "לתת מענה מקיף לשאלות שמעוררים מצבים קשים בחיי משפחה". לפעמים דווקא הקרוב משמש לאדם כמקור לצער מר וקשה מכל סבל שהוסב לו בחייו. 

אין זה מתמיה, לכן, כי אדם שיש בלבו על קרובו מבקש בצוואתו לבוא חשבון עם מי שהרע לו ולהדיר אותו, באמירה מפורשת, מכל זכות בעזבונו. זוהי, אם כן, הצוואה "שלילית", כזו שמונעת ולא מעניקה. ראו כמה דוגמאות מהפסיקה להוראות שוללות בצוואות:

"אשתי התעללה בי במשך 40 שנה, ואני נשוי על הנייר בלבד. גם ילדי התעללו בי ושכחו ממני ולעגו לי. אשתי וילדי אינם ראויים להיות יורשי לשום דבר".

"אני מדגישה כי שום דבר מחלקי לא יושאר לבעלי משה לישיצקי או לבני המאומץ זיו-אברהם לישיצקי. אני מצהירה כי זו בקשתי ואני חותמת עליה בהכרה מליאה וצלולה."

"אינני משאיר דבר לאחי משה שפיר ולגיסי ארוין קליבנסקי בגלל התנהגותם ביחס אלי."

דברים אלה (והפסיקה מכירה דוגמאות לרוב להוראות שכאלה בצוואות) דברי כעס וצער הם, דברים של מצווים שביקשו לשלול מקרוביהם, באורח ודאי, כל אפשרות לזכות בעזבונם. האם יש לכבד את רצונותיהם? לכאורה – ודאי, שהרי מצווה היא לכבד את רצון המת. על רעיון בסיסי זה מושתתים דיני הירושה כולם. והרי הרצון לשלול אינו פחות בעוצמתו מהרצון להעניק. כדברי השופט חשין, "הרצון שלא לתת חזק הוא לא פחות מן הרצון לתת, ולעתים חזק הוא ממנו שבעה מונים." לפיכך היינו סבורים כי יכובד כך גם הרצון לשלול".

אלא שבהתאם לדין הירושה החל בישראל, שלילת זכות בירושה, בשונה מהענקת זכות, איננה נחשבת לאקט מובן מאליו, וכך גם בדין הבריטי והאמריקני. הפסיקה הישראלית שנדרשה לסוגיה של שלילת זכויות אימצה, באורח לא מבוטל, את השקפותיהם של בתי המשפט האמריקניים והבריטיים שנהגו שלא להכיר בתוקפן של צוואות שוללות. שעה שהשיטה הבריטית נטתה לפסול צוואות מדירות במתכונת "רכה" (כאשר היא מכירה בחלקן), ההשקפה האמריקנית הייתה בעבר נוקשה יותר וגרסה שצוואה שאינה מעניקה זכויות אלא רק שוללת – אינה צוואה (ע"א 122/86 שפיר נ' קליבנסקי, פ"ד מד(1) 738, 740-739 (1990); ע"א 4660/94 היועץ המשפטי לממשלה נ' לישיצקי, פ"ד נה(1) 88, 94 (1999), להלן: "פרשת לישיצקי". 

מה פירוש הדבר?

כאשר בית המשפט בוחר לבטל צוואה שוללת, הוא מורה על חלוקת העיזבון על-פי הקבוע בדין, ובתוך כך עיזבונו של הנפטר מתחלק בין יורשיו על פי דין, שהם הקרובים. כלומר, הנכסים מועברים בדיוק לאותם אנשים שהמצווה ביקש שבשום אופן לא יניחו עליהם את ידיהם. השופט מישאל חשין עמד על האבסורד בעניין לישיצקי, ולכן הציע לשנות את הגישה השיפוטית שבה נהגו בתי המשפט הישראלים עד אז. הגם שהשופט שלמה לוין הסכים עם דבריו באותו פסק דין, לא נקבעה שם הלכה חדשה, וגם לא לאחר מכן (דנ"א 1068/00 לישיצקי נ' היועץ המשפטי לממשלה (החלטה מיום 14/5/00).

עד לעצם יום זה לא ברור מה יהיה תוקפה של צוואה מדירה לפי הדין הישראלי, והפסיקה בעניין זה סותרת, אינה עקבית ומבולבלת למדי.

לכן בעת עשיית צוואה שתכליתה לשלול זכות מיורש חוקי יש להיזהר בניסוחה ולערוך את המסמך באופן שיסייע לבית המשפט להכיר בתוקפו ולהורות על קיום הצוואה.