שאלת הסמכות המקומית בהליך התביעה הייצוגית

הליך התביעה הייצוגית מאפשר לתובע יחיד לנהל תביעה בשם קבוצה רחבה של תובעים אשר לא ייפו כוחו של התובע המייצג לייצגם, ובלבד שמדובר בתביעה המעוררת שאלות מהותיות של עובדה ומשפט המשותפות לכלל חברי הקבוצה. 

אחד התנאים להגשת תביעה ייצוגית ע"י תובע הוא התנאי כי לתובע עצמו תהיה עילת תביעה אישית כנגד הנתבע בתביעה. בפועל, על התובע המבקש כי תביעתו תידון כתביעה ייצוגית להגיש כתב תביעה כבכל תביעה. במקביל להגשת כתב התביעה הרגיל, על התובע להגיש בקשה לאישור הדיון בתביעה כתביעה ייצוגית, בקשה אשר עם קבלתה מתאפשר לתובע לנהל את התביעה כתביעה ייצוגית, כשהוא נושא על כתפיו את משא חברי קבוצת התובעים כולם. 

כתוצאה מכך, מעורב עניינו של התובע המייצג עם ענייניהם של אלפי תובעים פוטנציאליים נוספים, עירוב המקשה על תיחום הגבולות הנחוץ לצורך הכרעה בשאלות שונות. אחת מהן היא שאלת הסמכות המקומית של בית המשפט אליו הוגשה התביעה לדון בה.

ככלל, תובע החפץ להגיש תביעה (מכל סוג שהוא) מחויב להגיש את התביעה בבית המשפט אשר לו הסמכות המקומית לדון בתביעה, בהתאם לכללי הסמכות המקומית הקבועים בחקיקה הראשית והמשנית. כך למשל, על פי תקנה 3 לתקנות סדר האזרחי, תשמ"ד-1984 יכול תובע המגיש תביעה אזרחית ("שאינה כולה במקרקעין") להגיש את תביעתו בבית משפט המסווג באחת מהחלופות הבאות: 

(א) מקום מגוריו או מקום עסקו של הנתבע. 

(ב) מקום יצירת ההתחייבות. 

(ג) המקום שנועד, או שהיה מכוון , לקיום ההתחייבות. 

(ד) מקום המסירה של הנכס. 

(ה) מקום המעשה או המחדל שבשלו תובעים. 

כך למשל, אדם אשר רכש בחנות בתל-אביב מוצר אותו משווקת חברה הממוקמת בירושלים, ומעוניין להגיש תביעה אישית כנגד החברה, עקב הטעיה, רשאי להגיש את תביעתו לבית משפט במחוז ירושלים שבו נמצא מקום עסקיה של הנתבעת, אך גם לבית המשפט במחוז תל-אביב שהוא מקום המסירה של הנכס/המוצר. מאידך, אין ביכולתו להגיש את התביעה לבית משפט במחוז חיפה, מחוז אשר לכאורה נטול זיקה לתביעה ולנסיבותיה.  

ואולם, ככל שהתובע מעוניין להגיש את תביעתו כתביעה ייצוגית, הרי ששאלת הסמכות המקומית הופכת מורכבת יותר ומכניסה לזירה שחקנים נוספים. אם נשוב למיודענו התובע התל אביבי, הרי שהיה ותביעתו תוכר כתביעה ייצוגית הרי שהוא יהפוך לנושא דברם ועילתם של כל רוכשי המוצר בישראל הפזורים, מן הסתם, מדן ועד אילת, וכל אחד מהם רכש את המוצר במקום אחר. 

ואכן, במהלך השנים עלתה שאלת הסמכות המקומית בפני ערכאות שונות שדנו בתביעות ייצוגיות, ברוב, במסגרת הדיון בניסיונותיהם של נתבעים להערים קשיים על תובעים שהגישו את תביעתם לבית משפט שאינו בעל הסמכות המקומית לדון בתביעתו האישית של התובע המייצג. 

התובעים, כשלעצמם, ניסו לדחות טענות מסוג זה בטענת נגד לפיה כיון שמדובר בתביעה שבית המשפט מתבקש לאשרה כתביעה ייצוגית הרי שניתן להגישה לכל בית משפט אשר יש לו סמכות לדון בתביעה אישית של אחד מחברי קבוצת התובעים, כלומר, למעשה, בכל בית משפט בישראל (ובלבד שהוא בעל הסמכות העניינית לדון בתביעה).

שורש המחלוקת נע סביב האמור בסעיף 5(ב)(1) לחוק תובענות ייצוגיות, התשס"ו-2006 בו נקבע, ביחס לבקשה לאישור תביעה כייצוגית, כי: 

"בקשה לאישור תוגש לבית המשפט אשר לו הסמכות העניינית והמקומית לדון בתובענה הייצוגית אם תאושר, ולעניין הסמכות העניינית, יראו את סכום התביעה או שווי נושאה כסכום או כשווי המצטבר של תביעותיהם של כל הנמנים עם הקבוצה שבשמה מוגשת הבקשה לאישור". 

כך, מצד אחד, נקבע ברישא של הסעיף כי יש להגיש את התביעה לביהמ"ש אשר לו הסמכות המקומית לדון בתביעה הייצוגית אם תאושר, כלומר, לכאורה, בכל מחוז בו נולדה עילת התביעה של כל אחד מחברי קבוצת התובעים.

ואולם, מצד שני, מפורט בסיפא של הסעיף כי בהתייחס לשאלת הסמכות העניינית דווקא, יראו את סכום התביעה כשווי המצטבר של תביעותיהם של כלל חברי הקבוצה, דבר המביא לכך שרוב התביעות הייצוגיות מוגשות לבית המשפט המחוזי עקב שווין המצטבר ולא לבתי משפט השלום. ודוק, קביעה דומה לא הוחלה בסעיף הנ"ל ביחס לסמכות המקומית, ויתכן שיש בכך בכדי ללמד על כוונת המחוקק כי ביחס לשאלת הסמכות המקומית, אין משמעות למיקומם של כלל חברי הקבוצה מלבד התובע עצמו. 

עמימות זו הביאה לנטיות פסיקתיות שונות בקרב בתי המשפט, ולרוב, להסכמה של תובעים להעברת התביעה לבית משפט אחר מזה שאליו הוגשה, מחשש להכרעה ברורה של בית המשפט.

ואולם, לאחרונה נדרש לעניין זה שופט בית המשפט המחוזי במחוז מרכז פרופ' עופר גרוסקופף אשר בחר לאמץ גישה ליברלית ומרחיבה לפיה: 

"יש לאפשר את הגשת התובענה לא רק במחוז השיפוט בו ניתן היה להגיש את התביעה האישית של המבקש, אלא בכל מחוז שיפוט שיש לו זיקות מספיקות לתובענה הייצוגית, אם תאושר".

[ראו ת.צ. (מחוזי מרכז) 57574-12-13 זוהר כהן נ' סינרון מדיקל בע"מ ואח', פורסם באתר "דינים" (החלטה מיום 24.4.2014)].  

בהחלטתו זו, רואה כבוד השופט גרוסקופף את מרכז הכובד של סעיף 5(ב)(1), ברישא שלו, תוך שהוא אינו רואה בסיפא בסיס לפרשנות לפיה מכלל ההן אתה שומע לאו. 

פרשנות זו מתחזקת, על פי כבוד השופט גרוסקופף, לאור מעמד הבכורה שנותן חוק תובענות ייצוגיות לאינטרסים של כלל חברי קבוצת התובעים במצבים שונים בהם היא מתנגשת עם האינטרס של התובע המייצג (ראו סעיפים 8(א), ו 16 – 19 לחוק תובענות ייצוגיות). 

פרשנות זו אף עולה בקנה אחד עם פרשנות תכליתית של חוק התובענות הייצוגיות ואף מתחזקת לאור המגמה של כרסום בכוחה המסורתי של הסמכות המקומית אף בהליכים מסוג אחר כיון ש"במדינה קטנה כמדינתנו ממילא אין לייחס משמעות מופרזת לשאלה אם תובענה פלונית מוגשת בתחום סמכותו המקומית של בית משפט זה או אחר" [דברי כב' הש' שלמה לוין  רע"א 6920/94 לוי נ' פולג, פ"ד מט(2), 731, 734 בקבעו כי בנסיבות רגילות אין שאלת הסמכות המקומית ראויה לשמש נושא לבקשות טרומיות].  

נימוקים אלו ואחרים, הביאו את השופט גרוסקופף לדחות במקרה הנ"ל את בקשת הנתבעת להעברת הדיון לבית המשפט המחוזי בנצרת, והוא אף חזר עליה והדגיש אותה בהחלטה אחרת שיצאה מתחת ידיו, מספר ימים לאחר מכן [ראו ת.צ. (מחוזי מרכז) 3399-04-14 מיכאל פטשנקו נ' יורוקום תקשורת סלולרית בע"מ ואח', פורסם באתר "דינים", (1.5.2014)]. האם גישה זו תאומץ אף על ידי יתר שופטות ושופטי בתי המשפט המחוזיים הדנים ברוב התביעות הייצוגיות? ימים יגידו.