ביהמ"ש פסק פיצוי בגין עגמת נפש עקב יחסי עבודה עכורים

לקבלת פסק הדין המלא דרך אתר סקירה משפטית לחץ

האם מסמכותו העניינית של ביה"ד לעבודה, להעניק לעובדת, סעד בגין עגמת נפש ונזקי גוף, שנגרמו לה לטענתה, עקב יחסים עכורים בעבודה?

ביה"ד האזורי לעבודה בת"א, פסק פיצוי בגין עוגמת נפש, לעובדת שפוטרה, עקב יחסי עבודה עכורים שהיו לה עם מנהלה.

במקרה זה, עמדו יחסי העבודה העכורים עם התובעת במקום עבודתה - לשכת מרשם האוכלוסין בהרצליה, ביסוד התביעה שהגישה, בטענה שיחסי עבודה אלה הם תוצאה של התנכלות, בין היתר, לפי חוק הגנה על עובדים (חשיפת עבירות ופגיעה בטוהר המידות או במינהל התקין), התשנ"ז - 1997 (להלן - החוק). לטענתה נגרמו לה נזקים וקופחו זכויותיה.

ביה"ד קיבל את התביעה חלקית, בדחותו את חלקיה שהתייחסו למניעת קידום ואחזקת רכב, ובבחנו, האם מסמכותו העניינית של ביה"ד להעניק סעד בגין עגמת נפש ונזקי גוף, לתובעת?

ביה"ד לא מצא לנכון לדקדק עם התובעת בענין זה וציין כי מקריאת כתב התביעה ברי שכוונת התובעת היתה לסעיף הסמכות הבסיסי של בית הדין - סעיף 24 (א) (1) לחוק בית הדין לעבודה, תשכ"ט - 1969, ולפיו מוסמך בית הדין לדון בתובענות שבין עובד למעבידו "שעילתן ביחסי עובד ומעביד" ולמעט "תובענה שעילתה בפקודת הנזיקין [נוסח חדש]". 

העובדה כי נתבע סעד בגין נזק נפשי (עגמת נפש) ונזק גוף (נזקי בריאות) אין משמעה כי עילת התביעה היא בפקודת הנזיקין [נוסח חדש]. אותה מערכת עובדתית המבססת את עילת התביעה יכולה לבסס גם עילת תביעה שעילתה ביחסי עובד ומעביד (עילה חוזית). העובדה כי פלוני טוען להפרת חובותיו של אלמוני במסגרת יחסי העובדה, אינה מגבילה אותה לתביעת סוגי נזקים שנגרמו בגין אותה הפרה. מקריאת כתב התביעה עולה כי הטענה הבסיסית היא כנגד הפרת חובותיה של המדינה כ"מעסיק", ובכלל זה החובה לפעול בתום לב.

יחד עם זאת, לפי עילה זו מוסמך בית הדין לדון בתובענה כנגד המעביד. הנתבע אינו מעביד, ולכן ברכיב זה אין לבית הדין סמכות ענינית לדון בתובענה כנגד הנתבע.

לפיכך, טענת המדינה לדחיית עילה זו בשל חוסר סמכות ענינית נדחתה, ואילו טענת המנהל הנתבע התקבלה- והתביעה כנגדו ברכיב זה נדחתה.

טענתה הבסיסית של התובעת היא שהנתבע, כנציג המדינה, פעל כלפיה בחוסר תום לב בכך שהתנכל לה על רקע של חשיפת שחיתויות או תלונות מצידה. נציין כי לאחר עיון במכלול החומר לא שוכנענו כי אכן הנתבע פעל כפי שפעל כתגובה לתלונות מצד התובעת, או לחשיפת שחיתויות מצידה.

ביה"ד שוכנע, כי במקרה זה, עמדתו של הנתבע באשר לחוסר הרצון לאפשר לתובעת לחזור ולעבוד התקבלה מבלי שניתנה לתובעת הזדמנות הוגנת לברר את הדברים. השימועים המאוחרים כבר באו על רקע של קרע מוגמר ביחסים. אבל החטא הקדמון או בגיבוש הדיעה הראשוני.

שנית, הנתבע נהג כלפי התובעת באמת מידה קפדנית, החורגת מגבולות הסביר. חיזוק לכך ניתן למצוא בקביעות כי הטעויות שנמצאו בעבודה אינן מצדיקות הפסקת עבודתה בקבלת קהל. 

שלישית, המדינה הפרה את חובתה הבסיסית לספק לתובעת סביבת עבודה סבירה.
המעסיקה המדינה חוייבה לשלם לתובעת פיצוי בגין עגמת הנפש שנגרמה לתובעת בסך של 75,000 ₪. והוצאות משפט.

*סקירה משפטית - פרסום כל החידושים המשפטיים בתחום האזרחי>>