פריצת "מנעול דיגיטלי" אינה מהווה הפרת זכות יוצרים

קיומם של מפרי זכות יוצרים ושל הפרות זכות יוצרים בהיקפים כה עצומים מקשה עד מאוד על בעלי 
הזכויות לאכוף את זכויותיהם בדרך ה"קלאסית" של ניהול הליך משפטי. רדיפה של בעל זכויות אחרי
כל משתמש-קצה המפר זכות יוצרים הינה, במקרים רבים, לא כדאית מבחינה כלכלית ולעתים אף בלתי
אפשרית מבחינה מעשית. 

במציאות זו אך טבעי הוא שבעלי זכויות רבים בוחרים בטכנולוגיה עצמה ככלי להגנת קניינם הרוחני
וכתחליף לאכיפה המשפטית, וזאת, לרוב, בפיתוח ושימוש במנעול דיגיטלי – פיתוח טכני המונע
מהמשתמש להפר את זכויות היוצר ( השימוש באמצעים אלו מכונה בעגה המקצועית Digital Rights Management כשהכלים עצמם מכונים כראשי תיבות – DRM). 

כך למשל דאגה מפעילת חנות הספרים הווירטואלית הגלובאלית אמזון (Amazon) לצייד את קורא
הספרים "קינדל" אותו פיתחה בזמנו, בחסימה דיגיטאלית המונעת העתקה של הספרים הנקראים
באמצעות הקינדל לפורמט אחר ו/או העברתם מידי רוכש הספר הדיגיטאלי המקורי לרוכש שני.
בעשותה כך, פטרה עצמה אמזון מהצורך לעקוב או לרדוף אחרי הרוכשים ולבחון את השימושים אותם
הם עושים בספרים שרכשו ממנה. 

ואולם, בנוהג שבעולם, טרם חלפו מספר שניות מעת צאתו של מנעול דיגיטאלי לאור כבר עמלות נפשות
טובות ורבות בכל העולם על פריצתו, תוך שימוש בכלים ובידע הטכנולוגי המצוי כיום כמעט בידי כל. 
במקרים רבים, לא חולף זמן רב עד שהמנעול הדיגיטאלי נפרץ כך שכוונתו של היוצר מתקין המנעול
נמצאת מסוכלת. לעתים רבות, נעשית פעולת הפריצה "לשם שמיים" תוך שהפורץ רואה בכך אתגר
ומבלי שהוא עצמו מעוניין בתוכן המוגן תחת המנעול ומבלי שהוא פועל מתוך אינטרס כלכלי כלשהו
מלבד הרצון "לדפוק את הגדולים"  המנסים, לדעת הפורץ, למרר את חיי דלת העם. 

מציאות זו עוררה דיון רחב סביב הלגיטימיות של פעולת פורצי המנעולים: האם מדובר בהפרת זכות
יוצרים או שמא בפעולה שכשלעצמה אינה מהווה הפרת זכות יוצרים. אם ננסה לפשט את השאלה
ולהדגימה בכלים "ארכיאולוגיים": האם מי שמשכפל מפתח של מחסן מוצרים ומניח אותו בסמוך לדלת
המקום מבלי שהוא עצמו עשה בו שימוש שקול למי שנכנס למחסן ונטל ממנו מוצרים?

במדינות רבות התשובה לשאלה זו חיובית. כך, בראשונה, נקבע באמנת זכות היוצרים של הארגון
העולמי לקניין רוחני (World Intellectual Property  Organization Copyright treaty) כי על
המדינות החברות באמנה לדאוג לחקיקה שתאסור פריצה של מנעולים דיגיטאליים בשטחן. בהמשך,
נחקקו הסדרים כעין אלו במדינות שונות. כך למשל הטיל האיחוד האירופי על המדינות החברות בו
חובה לנקוט בפעולות חוקית למניעת אמצעי פריצה או עקיפה של מנעולים דיגיטליים.  מדינות רבות
ובכללן אנגליה וארה"ב אף עיגנו בחקיקתן איסורים דומים. 

להשלמת התמונה יש לציין כי, בד בבד, עורר מהלך זה ביקורת רבה, בעיקר בחוגי האקדמיה, וזאת
בטענה כי המנעולים הדיגיטאליים, מטבעם, מאפשרים לבעלי הזכויות בתכנים למנוע מהציבור פעולות
מותרות שונות ועל כן אין מקום לחזק אותם באמצעות החוק (על כך ראו בהרחבה במאמרנו "על אכיפה
טכנולוגית ככלי להגנת זכות יוצרים", פורסם ביום 28.12.2009 באתר www.copyrights.co.il). 

מכל מקום, מדינת ישראל לא אשררה את אמנת זכויות היוצרים של WIPO  ונכון להיום (17.9.2013) אף
טרם נחקק בה חוק המגדיר פריצת מנעול דיגיטאלי ו/או הפקת כלי המאפשר פריצת מנעול דיגיטאלי
כהפרת זכות יוצרים. יתרה מכך, המחוקק אף נמנע במודע מלהתייחס לעניין בעת חקיקת חוק זכות
יוצרים, תשס"ח-2007, חוק אשר נחקק כעשור לאחר פרסום אמנת WIPO. 

ואולם, הרשויות לא ביקשו להזניח את העניין או להתעלם ממנו. כך, פורסמה במהלך שנת 2007 ע"י 
הרשות למשפט, טכנולוגיה ומידע "פנייה לקבלת עמדות מהציבור – מנגנוני הגנה טכנולוגיים על זכויות
יוצרים" כצעד ראשון במטרה לגבש הצעת חוק בעניין. לאחרונה אף פרסם משרד המשפטים את תזכיר
הצעת חוק זכות יוצרים (אמצעי הגנה טכנולוגיים ומידע אלקטרוני אודות ניהול זכות יוצרים), התשע"ב – 2012 ובו הסדר חקיקתי מוצע למניעת פריצת מנעולים דיגיטאליים. ואולם, כאמור, נכון להיום טרם הוסדר העניין בחוק מחייב.

על רקע זה נדרש לאחרונה בית המשפט העליון לשאלת היחס למכירת אמצעים המאפשרים פריצת מנעול
דיגיטאלי. זאת עשה בית המשפט העליון במסגרת הדיון בסכסוך המשפטי בין חברת צ'רלטון, בעלת
זכויות השידור בישראל של משחקי הגביע העולמי בכדורגל (המונדיאל) שנערכו בגרמניה
בשנת 2006, כנגד חברת טלראן (ע"א  5097/11 טלראן תקשורת (1986) בע"מ נ' צ'רלטון בע"מ, וערעור
שכנגד, פס"ד מיום 2.9.2013). 

המדובר כאמור, בשידור משחקי המונדיאל שהתקיים ב-2006. במהלך שעורר ביקורת רבה, בחרה אז
צ'רלטון, אשר רכשה את זכויות השידור הבלעדיות בישראל, לשדר חלק מהמשחקים תמורת תשלום
בשיטת Pay Per View. במהלך המונדיאל גילתה צ'רלטון כי חברת טלרן, יבואנית אמצעי תקשורת,
משווקת כרטיסים מקודדים המאפשר פענוח של שידור לווייני מקודד של רשתות טלוויזיה זרות, ואשר
אפשר לצפות במשחקי המונדיאל בישראל, דרך רשתות זרות ומבלי להזדקק לשירותי צ'רלטון. קידוד
השידורים נעשה מלכתחילה ע"י זכייניות השידור הזרות במטרה למנוע צפייה בשידורים במדינות
אחרות ופגיעה בזכייניות המקומיות. הכרטיס אותו שיווקה טלרן אפשר, למעשה, עקיפת חסם טכנולוגי
זה ואת עקיפת הזכיינית המקומית, צ'רלטון.

במסגרת הדיון בעניין נדרש ביהמ"ש להיבטים שונים אשר צר המקום מלהקיפם במאמר זה. בין היתר,
כאמור, התייחס ביהמ"ש העליון לשאלת הלגיטימיות של פעולת פריצת מנעול דיגיטאלי וזאת לאור
העובדה כי טלראן מכרה למעשה אמצעי המאפשר למשתמש הקצה לפרוץ את החסמים שהניחו בעלי
הזכויות ולצפות בשידורים. 

בהתייחס לסוגיית פריצת המנעולים הדיגיטאליים כתב השופט צבי זילברטל בחוות הדעת המרכזית
בפסק הדין כי: 

"מדינת ישראל, לעת הזו, בחרה שלא להגדיר עקיפת אמצעי הגנה טכנולוגיים כהפרה של זכויות
יוצרים. הדברים אמורים הן ביחס למצב החקיקתי לאחר החוק החדש והן ביחס למצב החקיקתי
במועד מכירת הכרטיסים על-ידי טלראן. אל לנו לשכוח את עקרון היסוד שלפיו מה שלא תחום על-פי
דין בגדרי זכות יוצרים אינו חלק מאגד הזכויות המוגנות. משכך, אין להלום את הטענה שעצם מכירת
הכרטיסים, שמהווים אמצעי עקיפה לאמצעי הגנה טכנולוגיים, מהווה הפרה עקיפה של זכות היוצרים
של צ'רלטון".

בעמדתו זו תמכו גם יתר שופטי המותב, השופט אליקים רובינשטיין והשופט יצחק עמית, אם כי האחרון
העלה במה שהוגדר על-ידו כ"דברים הנאמרים בגדר "הרהורי כפירה" בלבד" קונסטרוקציה אפשרית
לסיווג פעולות מסוג זה כהפרה של זכיות יוצרים, ולו בנסיבות מסוימות ולאור חוק זכויות היוצרים
הישן (שהיה הוראת החוק הרלוונטית בעת התרחשות האירועים נשוא פסק הדין).

להשלמת התמונה יש לציין כי אף לאחר שהתייחס לסוגיות נוספות קבע ביהמ"ש העליון כי לא היה
בפעילותה של טלראן משום הפרת זכות יוצרים, ואולם, ביהמ"ש העליון לא שלל את האפשרות
המשפטית לפיה טלראן פעלה באופן שיש בו משום עשיית עושר ולא במשפט והשיב את התיק לדיון
בביהמ"ש המחוזי באספקט זה (שלא נדון בתביעה המקורית).

לעניינו, כאמור, ביהמ"ש העליון קבע כי לעת הזאת אין בישראל הסדר חקיקתי המאפשר למנוע פעילות
של פריצת מנעול דיגיטאלי, וזאת, עד לחקיקת הוראת חוק מפורשת בנושא, אשר נראה כי כעת יזדרז
המחוקק לחוקקה.