עסקת טיעון

מבוא

עסקת טיעון היא הסכם בין התביעה לבין הנאשם, שבו מתחייבת התביעה לוותר על חלק מן האישומים או להחליף אישום חמור באישום קל או לוותר לנאשם ויתור אחר או לתת לו הקלה אחרת, וזאת תמורת הודאת הנאשם בבית המשפט בעובדות, שיש בהן כדי להרשיעו.

המונח "הסדרי טיעון" נועד להחליף את המונח "עסקאות טיעון" (תרגום מילולי ל-PLEA BARGAINS) שרווח בעבר, בעיקר כדי לשוות להסדרים אופי דיוני ולנתקם מן הקונוטציה ה"עסקית" של מקח וממכר בין התביעה לבין הסנגוריה. בפסקי הדין של בתי המשפט ובתקשורת משמשים המונחים עסקאות טיעון והסדרי טיעון בערבוביה, כשהכוונה היא לאותו הדבר עצמו. 

המסגרת העובדתית 

"שיעור הסדרי הטיעון בישראל הוא מהגבוהים בעולם", כך טוענת הילה רז בעקבות מחקר שערכו אוניברסיטת חיפה והנהלת בתי המשפט אשר חשף את היקף הסדרי הטיעון במשפטים פליליים כפי שפורסם בדה מרקר:

• בבתי המשפט המחוזיים - 86% מהנאשמים מורשעים בעקבות הסדר טיעון.
• בבתי משפט השלום - 93% מורשעים בעקבות הסדר טיעון.

נתוני המחקר מצביעים בבירור על כך שאשמים שעניינם נדון בבתי המשפט המחוזיים ועורכים הסדרי טיעון נשלחים לעונשי מאסר בפועל קלים מאלה המוטלים על מורשעים שלא ערכו הסדרי טיעון. כשסוג העבירות וחומרתן דומה, אשמים שלא ערכו הסדרי טיעון נשלחים בשיעור גבוה יותר למאסר בפועל - 88.4% לעומת 77.3% מהעורכים הסדרי טיעון.

גם תקופות המאסר הנגזרות על מורשעים שלא עורכים הסדרי טיעון ארוכות יותר: יותר משמונה שנות מאסר לאשמים ללא הסדר טיעון, לעומת 3.3 שנות מאסר לכאלה שערכו הסדר טיעון. החוקרים אמנם מבקשים להתייחx לנתונים בזהירות, לאור המדגם הקטן יחסית ומשתנים מתערבים אחרים שלא נבדקו, אך התוצאות חד משמעיות.

בשיטה הנהוגה כיום בישראל בעסקאות טיעון, קיימות בעיות רבות שצוברות תאוצה עם התרבות עסקאות הטיעון בישראל. ראשית, בהיקף הנרחב של שימוש בהסדרי טיעון. ושנית, השיטה הבעייתית בה נעשים הסדרי הטיעון, כך למשל, מרבית ההחלטות לעסקאות טיעון מתקבלות בצורה חשאית ואינה פומבית, בצורה שאינה מנומקת ואינן ניתנות לביקורת. כמו"כ, קיימים פערים גדולים בעונשים בין מי שהגיעו לעסקת טיעון לבין אלו שלא, גם אם האשמים ביצעו את אותו המעשה. עוד בנושא הבעייתיות שבהסדרי הטיעון ראו מאמרנו: "הצורך בגוף ביקורת על הפרקליטות".

המסגרת הנורמטיבית

עסקת הטיעון היא תופעה מקובלת במשפט האנגלו-אמריקני. כמו"כ, בשיטת המשפט שלנו סיומו של הליך משפטי פלילי בהסדר טיעון הינו דבר שכיח. לאורך השנים בחן בית משפט העליון היבטים שונים הכרוכים במוסד הסדרי הטיעון. רבות גם נכתב על יתרונותיהם וחסרונותיהם של הסדרי הטיעון, ודומה כי בעניין זה יש "כר נרחב לשיקולים בעד ונגד מתחום האתיקה והפילוסופיה וגם מתחום עשיית הצדק על-פי דין ושמירת האמון שהציבור נותן במוסדות המשפט", כלשונו של השופט מ' לנדוי.

מקובל לראות בהסדר טיעון "הסכם בין תובע לנאשם, שהתביעה מתחייבת בו לוותר על חלק מהאישומים המיוחסים לנאשם או להמיר אישום חמור באישום קל או לוותר לנאשם ויתור אחר המעניק לו הקלה בקשר לתוצאות המשפט, בתמורה להודיית הנאשם בעובדות שיש בהן כדי להרשיעו". 

נוכח היסוד החוזי שבהסדר הטיעון, אך גם משיקולים רחבים יותר, לפיהם יש לראות בהסדר הטיעון סוג של התחייבות שלטונית, הוטלו לאורך השנים מגבלות שונות על כוחה של התביעה לחזור בה מהסדר טיעון. 

כך, בית המשפט קבע כי התביעה אומנם רשאית לסגת מהסדר טיעון, אך רק אם טובת הציבור דורשת זאת. במסגרת "טובת הציבור" מקובל להתחשב במספר שיקולים: אמינות השלטון, הגשמת מטרות המשפט הפלילי, והתחשבות באינטרסים של הנאשם (ובכללם, אינטרס הציפייה ואינטרס ההסתמכות). 

לפיכך נקבע, כי ניתן יהיה לחזור מהסדר טיעון, אם חל שינוי בנסיבות העובדתיות ואינטרס ההסתמכות של הנאשם לא נפגע פגיעה ניכרת. אך, במקרה שבו לא היו נסיבות חדשות ולא התגלו עובדות חדשות, אלא הייתה אך "הערכה מחודשת של נסיבות העניין" ושל קשת השיקולים הרלוונטיים, לא התיר בית משפט זה חזרה מהסדר טיעון.

הקריטריונים המנחים את בימ"ש לאשר הסדרי טיעון

בתולדות קליטתו בשיטתנו המשפטית של מוסד הסדרי הטיעון ניתן לסמן שני ציוני דרך חשובים: פסק הדין בעניין בחמוצקי, אשר פילס את הדרך למיסודם ההלכתי של הסדרי הטיעון ופסק הדין בעניין "פלוני", שבהכרעה מוסכמת על תשעת שופטי ההרכב השלים את תהליך ההכרה ההלכתית בהסדרים וקבע את "גישת האיזון" כמודל ראוי לביקורתם השיפוטית. 

בשלושים השנים שהפרידו בין שני פסקי הדין, ובקרוב לעשור הנוסף שחלף מאז פרשת הסדרי הטיעון, השימוש בהסדרי טיעון גבר והלך. בימינו הפכו הסדרי הטיעון ללחם חוקן של הרשויות המופקדות על אכיפת הדין הפלילי. 

על-פי הנתונים הידועים, רוב מכריע של ההליכים הפליליים מסתיימים בהסדרים מוסכמים, בין לעניין סוג ונסיבות העבירה שהנאשם ייאות להיות מורשע בה, בין לעניין העונש שאותו יסכים לרצות ובין לשני העניינים כאחד. 

בעניין בחמוצקי, נקבעו ע"י בית-המשפט העליון מספר קריטריונים המנחים את בימ"ש לאשר הסדרי טיעון, בין היתר: בית-משפט אינו קשור על-ידי שום עסקה שנעשתה בין הנאשם לבין השלטונות תמורת הודאתו באשמה. בית-המשפט לא יקבל הודיה הבאה על-פי יזמת המשטרה או על- פי הסכם עמה, כל עוד לא שוכנע שנעשתה מרצון טוב וחפשי. כדי למנוע תקלות ולהבטיח שלא יורשע אדם בדינו על-פי הודיה פסולה, מן ההכרח למצוא דרכים נאותות להביא כל הסכם אשר על-פיו מודה נאשם באשמתו, לידיעת בית-המשפט. 

כאשר מציע בא-כוח התביעה להקל בעונשו של נאשם, יתייחס בית-המשפט להצעה זו בכובד ראש. שיתוף פעולה של הנאשם עם המשטרה והודאתו באשמה במשפטו יכולים לשמש לבית-המשפט שיקולים כשרים להקלה בעונש, גם כאשר הושגו כתוצאה מעסקת טיעון. בעניין "פלוני", נקבעו ע"י בית-המשפט העליון כללים דומים וכללים אלו הורחבו ועובו בצורה כזאת שבימ"ש מהווה למעשה מסננת בפני הסדרי טיעון.

סיכום

סיומו של הליך משפטי פלילי בהסדר טיעון הינו דבר שכיח בשיטת המשפט שלנו, כמו גם בשיטות משפטיות אחרות. מקובל לראות בהסדר טיעון "הסכם בין תובע לנאשם, שהתביעה מתחייבת בו לוותר על חלק מהאישומים המיוחסים לנאשם או להמיר אישום חמור באישום קל או לוותר לנאשם ויתור אחר המעניק לו הקלה בקשר לתוצאות המשפט, בתמורה להודיית הנאשם בעובדות שיש בהן כדי להרשיעו". 

יחד עם זאת ראוי לציין, כי כדי לקבל הערכה לכל מקרה ומקרה באופן קונקרטי, ראוי  להיוועץ עם עורך דין בעל ניסיון בתחום, ובעל ידע נרחב בתביעות מסוג זה.