האם לעובד מותר להשתמש ברשימת לקוחות של מעבידו לשעבר?

הדין הישראלי מכיר זכותו הקניינית של בעל 'סוד מסחרי', מכוחה באפשרותו למנוע גזל של הסוד המסחרי ע"י אחר.

בסעיף 5 לחוק עוולות מסחריות, תשנ"ט-1999 מוגדר 'סוד מסחרי' כ: "מידע עסקי, מכל סוג, שאינו נחלת הרבים ושאינו ניתן לגילוי בנקל ע"י אחרים, אשר סודיותו מקנה לבעליו יתרון עסקי על-פני מתחריו, ובלבד שבעליו נוקט אמצעים סבירים לשמור על סודיותו".

כלומר, על-מנת שמידע ייחשב ל'סוד מסחרי' עליו להיות:

א. מידע שאינו נחלת הרבים ושלא ניתן לגלות אותו בקלות.

ב. המידע מקנה לבעליו יתרון עסקי על-פני מתחריו.

ג. מידע שבעליו נוקט אמצעים סבירים לשמירה על סודיותו.

חשוב לזכור: ככל שלא מתקיים אחד מהיסודות הנ"ל, הרי שלא מדובר בסוד מסחרי.

לכן, מידע סודי 'פרוץ' אשר בעליו אינו נוקט באמצעים סבירים על-מנת שלא לשמור עליו, עלול שלא להיחשב ב'יום פקודה' כסוד מסחרי שלבעלים הזכות למנוע את גזלתו.

בסעיף 6(ב) לחוק מפורטות הפעולות שעשייתן מהווה גזל סוד מסחרי:

(1) נטילת סוד מסחרי ללא הסכמת בעליו באמצעים פסולים, או שימוש בסוד ע"י הנוטל; לעניין זה אין נפקא מינה אם הסוד ניטל מבעליו או מאדם אחר אשר הסוד המסחרי נמצא בידיעתו;
(2) שימוש בסוד מסחרי ללא הסכמת בעליו כאשר השימוש הוא בניגוד לחיוב חוזי או לחובת אמון, המוטלים על המשתמש כלפי בעל הסוד;
(3) קבלת סוד מסחרי או שימוש בו ללא הסכמת בעליו, כאשר המקבל או המשתמש יודע או שהדבר גלוי על פניו, בעת הקבלה או השימוש, כי הסוד הועבר אליו באופן האסור ע"פ פסקאות (1) או  (2), או כי הסוד הועבר אל אדם אחר כלשהו באופן אסור כאמור לפני שהגיע אליו.

האם רשימת לקוחות מהווה סוד מסחרי?

בתי הדין לעבודה נדרשו לא אחת לשאלת מעמדה של רשימת לקוחות של עסק: האם מדובר בסוג של מידע המהווה סוד מסחרי ואשר על כן, מנוע מי שנחשף אליו מלעשות בו שימוש שלא במסגרת העסק, או שמא לא מדובר במידע המהווה סוד מסחרי?

ההלכה שהתגבשה בפסיקת בית הדין הארצי לעבודה היא כי "אין לקבוע באופן גורף שרשימת לקוחות הינה סוד מסחרי, אלא יש לבחון כל מקרה לגופו, תוך איזון האינטרסים של העובד, המעביד והציבור" [ע"ע 80/08 דאטה פול בע"מ נ' יניב טכנולוגיות מדיה בע"מ, ניתן ביום 7.10.2010].

כלומר, ביחס לכל רשימת לקוחות יש לבחון פרטנית האם התקיימו בה יסודות הסוד המסחרי כהגדרתם בחוק:

א. האם מדובר ברשימה שתוכנה לא נגיש לציבור ואשר המעביד נדרש למאמץ ממשי לצורך גיבושה;

ב. האם המידע המגולם ברשימה מעניק יתרון מסחרי לבעליה;

ג. והאם המעביד עצמו נוקט אמצעים סבירים למניעת דליפת תוכנה.
לאור זאת, רשימת לקוחות סתמית שניתן להעתיקה בקלות מספר טלפונים, למשל, לא תיחשב לסוד מסחרי. מאידך, רשימה סודית של לקוחות קבועים שלוקטו ממקומות שונים ותוך עמידה על צרכיהם הנסתרים עלולה להוות סוד מסחרי.

הגנת על רשימת לקוחות מכוח חובת תום הלב של העובד

יחד עם זאת, קבעה הפסיקה כי במקרים מסוימים תוכר זכותו של המעביד למנוע מעובדו לשעבר לעשות שימוש ברשימת לקוחותיו, הגם שהרשימה לכשעצמה אינה מהווה סוד מסחרי וזאת מכוח תקנת הציבור וחובת תום-הלב של העובד כלפי מעבידו. חובות אלו מתחייבות מייחודו של חוזה העבודה אשר מושתת, מטבעו, על יחסי אמון ונאמנות בין הצדדים.

לאור זאת קבע ביה"ד הארצי באחד מפסקיו כי: "תקנת הציבור היא שלא יהפוך העובד ל"סוס טרויאני" אשר בא בחצריו של מעסיקו ויצא ממנו ונתח בידו". [ע"ע 189/03 גירית נ' מרדכי אביב, ניתן ביום 18.12.2003].

המשמעות המעשית של מגמה זו היא שכל מקרה של שימוש ברשימת לקוחות ייבחן בחינה כפולה:

בחינה ראשונית, האם הרשימה מהווה סוד מסחרי האסור בשימוש. באם כן הוא, הרי שהשימוש בה מהווה גזל סוד מסחרי.

ואולם, גם אם הרשימה אינה בגדר סוד מסחרי, הרי שיש לבחון את פעולת השימוש עצמה במסגרת בחינה שנייה: האם עצם פעולת השימוש ואופן השימוש מהווה הפרה של חובת תום-הלב והנאמנות של עובד כלפי מעבידו. אם כך הוא, הרי שמדובר בפעולה פסולה הגם שרשימת הלקוחות אינה סוד מסחרי.

כך למשל, מקום בו עושה עובד לשעבר אשר החזיק במשרת אמון ניהולית בכירה שימוש ברשימת לקוחות שאינה סוד מסחרי, עלול הדבר להוות הפרה של חובת תום-הלב שלו כלפי מעבידו, אשר יהיה רשאי לבוא עמו חשבון במסגרת הליך משפטי.

בחינה כפולה זו יושמה לאחרונה, בין היתר, בפסק דין של ביה"ד האזורי לעבודה בת"א-יפו [תע"א 4424-10 אליעז חברה להובלה בע"מ נ' מעיין בן ישי, ניתן ביום 11.10.2011].

בפרשה זו נדון עניינה של עובדת שעברה לעבוד אצל מתחרה של מעבידה לשעבר ובמסגרת עבודתה פנתה ללקוחות של מעבידה לשעבר והציעה להם להתקשר עם מעבידה החדש [בעלות נמוכה יותר].

למרות שביה"ד הגיע למסקנה כי רשימת הלקוחות של המעביד הראשון הורכבה מנתונים שניתן להשיגם בחיפוש קל במדריכי טלפון ולא מהווה סוד מסחרי, הוא מצא לנכון לבקר את התנהלות העובדת וכלשונו: "אשר על כן, אנו סבורים כי ככלל, יש קושי בכך שעובד, עם התפטרותו, יוצר קשר עם לקוחות של המעביד, ומציע להם, הלכה למעשה, לבטל את ההתקשרות עם מעבידו הקודם, ולשכור את שירותיו של מעבידו החדש ובפרט כאשר הדבר נעשה תוך שימוש לרעה במעמדו כ"עובד לשעבר" ובמידע שהוא מחזיק בידו".

כיון שהעובדת הפרה את חובת תום הלב  בהתנהגותה זו, חייב אותה בית הדין לפצות את מעבידה לשעבר, בשל התנהגותה והגם שלא הגיעה לכדי גזל סימן מסחר.