העלבת עובד ציבור – נפקות פלילית

העלבת עובד ציבור אינה סתם עבירה, זוהי עבירה פלילית אשר מופיעה בחוק העונשין והמחוקק קבע כי ניתן להעניש מי שהעליב עובד ציבור גם במאסר של עד 6 חודשים.

מיהו עובד ציבור

עובד ציבור הוא כל אדם שעובד במוסדות המדינה, לדוגמא: עובד משרד הפנים, עובד עירייה, עובד ממשלה, שוטר, עובד בנק ישראל וכדומה.

המחוקק משקף את גישתו וקובע כי עובד ציבור, הגדרה הכוללת גם שוטר, הוא אדם שמשרת את הציבור ועל כן נחשף יותר לקבלת ביקורת. החוק מטרתו לספק הגנה נוספת לעובד ציבור ועל כן אוסר את העלבתם לעומת העלבת כל אזרח מן השורה.

בדיקה בחוק העונשין מגלה כי לא קיימת עבירה בדבר העלבת אדם פרטי– אלא רק עבירה זו הספציפית הקובעת העלבת עובד ציבור, ומכאן החשיבות שמעניק המחוקק להעלבה של מי שתפקידו הוא ייצוג המדינה ומוסדותיה.

העלבת עובד ציבור – עבירה בחוק העונשין

ס' 288 לחוק העונשין, התשל"ז- 1977, קובע את עבירת העלבת עובד ציבור: "המעליב במילים או במעשים, עובד ציבור, או דיין או פקיד של בית דין דתי או חבר ועדת חקירה לפי חוק ועדות חקירה , תשכ"ט -1968, כשהם ממלאים תפקידם או בנוגע למילוי תפקידם, דינו- מאסר שישה חודשים".

גישת המחוקק היא כי עובד ציבור, שהוא אדם שמשרת את הציבור, חשוף לביקורת על מעשיו, ועל כן יש לספק לו הגנה גדולה יותר כדי שאותה ביקורת לא תחרוג ותגיע לפסים אישיים או להעלבה.

אין ספק שהענישה בעבירה זו היא מחמירה, שכן כל אדם מן היישוב יכול בקלות להגיע למצב בו הוא מעליב לפחות שוטר, כלומר עובד ציבור ומוצא עצמו מתמודד עם כתב אישום ועם המערכת המשפטית.

מדיניות רשויות התביעה בעבירת העלבת עובד ציבור

שוטרים הם עובדי ציבור על פי הגדרות החוק. על כן, סעיף העלבת עובד ציבור טומן בחובו גם העלבת שוטרים, שהם אנשי החוק והסדר.

מטרתו של החוק הוא להעניק הגנה מיוחדת לעובד מדינה תוך שהמסר שמעביר המחוקק הוא שיש למנוע צורת ביטוי שיש בה העלבה כלפי אנשי החוק ועובדי הציבור בהקשר של מילוי ואופי תפקידו. 

העלבה- משמעותה פגיעה באדם בכל דרך אפשרית: במילים, בתנועות ובמעשים גם אם אינם מלווים באמירה או בקללה.  החוק קובע כי עובד הציבור כלל לא צריך להוכיח כי נפגע – פעולת ההעלבה עצמה היא שמקיימת את דרישות העבירה.

רשויות התביעה מונחות על ידי שיקולים שעליהם לבדוק בטרם יוגש כתב אישום בעבירת העלבת עובד ציבור:

א. עד כמה חמורה ההעלבה: יש להציב את ההעלבה במדרג מסוים ולבחון עד כמה היא פוגענית.

ב. מספר הפעמים בו נעשתה ההעלבה: האם זו היתה אמירה חד פעמית, או אמירה שחזרה על עצמה וחומרתה עלתה עם הזמן.

ג. מטרתה של העלבת עובד הציבור: האם היתה מטרת להעלבת עובד ציבור או לא.

ד. נסיבות האמירה הפוגעת: לדוגמא האם פעולת ההעלבה היתה ברבים.

ה. הרקע לאמירה המעליבה: האם קדמו לאמירה המעליבה פעילות פוגעניות מקדימות של עובד הציבור כלפי אותו אדם

חופש הביטוי והעלבת עבוד ציבור

עולה השאלה האם ההצדקה לעילה זו לא מתנגשת עם חוק חופש הביטוי.

חופש הביטוי הוא זכות של אדם כדי שיוכל לבטא באופן חופשי את רגשותיו ודעותיו, את השקפותיו ותפיסת עולמו – וגם אם יש צורך בכך, יעביר ביקורת של רשויות השלטון ודרך קבלת ההחלטות שלהן.

עבירת העלבת עובד ציבור מגבילה בעצם באופן ניכר את הוראות חוק חופש הביטוי בכך שהיא קובע כי אין להעליב עובד ציבור גם אם מעשיו והחלטותיו אינם תואמים את השקפתו של האדם הפוגע.

בית המשפט בעליון עסק לא פעם בסוגיה זו, ועל כן ההלכה היא כי את עבירת העלבת עובד ציבור יש לצמצם למקרים חריגים וקיצונים של העלבה, וכן יש לעמוד במבחן הוודאות הקרובה לפגיעה ממשית, אותה יבדוק בית המשפט בכל מקרה בו יואשם אדם בהעלבת עובד ציבור.