מילים לפרשת וארא

ב"ה

מילים לפרשת וארא, תש"ע

למשמעותה האקטואלית של שליחותו של משה רבנו מילים לפרשת וארא

עם בגלות יושב. תחת סבלות מצרים. עם של עבדים – ובעבודה קשה ומרורים חייהם. הייתכן שאדם, באשר הוא אדם, לא יבקש את החופש, המרגוע והדרור? איך ניתן להבין את חוסר שיתוף הפעולה של עם ישראל עם משה? ההיפך הוא המצופה! אדם יושב בבית האסורים, ובאה אליו אותה לחישה מבשרת טובות לא ישמח, לא ישמע? דווקא מחשבות על חופש, אמורות להוביל אותו לשמחה ולרצון לשתף פעולה. והנה (כמו שאומר הפסוק דלעיל), "ולא שמעו אל משה"...

מדייק רבי שמחה בונים מפשיסחא: בני ישראל התרגלו אל הגלות, סבלו אותה ולא הרגישו כלל בקושי השיעבוד – כבשר המת שאינו מרגיש באיזמל -  וזו הרעה העיקרית. 

אנו עדים כאן לחוסר היכולת להבחין באור. החושך התפשט על הרוח, שאינה רואה אור או מצפה למזור!

מאותו מקום חשוך, מחליט הקב"ה כי הירידה של העם כה תלולה מטה, ואין לעכב עוד את הגאולה – כנאמר "והוצאתי אתכם מתחת סבלות מצרים".

כאן המקום לדייק עוד בפסוק: משה מדבר אל בני ישראל; טבע שבעולם, אדם מדבר אל חברו, חברו שומע. אולי אינו מקשיב, אך לכל הפחות שומע! מדיוק בפסוק עולה כי בני ישראל לא שמעו; בלאו הכי לבטח לא הקשיבו. אדם שאינו שומע הוא בבחינת חרש! הוא אטוּם!

דור כזה, שבבחינת דור שאינו שומע, הוא דור יתום. אומרים חז"ל במסכת ברכות: "אין עונין אמן יתומה" (ברכות ז) – ומשמעות הדבר היא: שכשלא שומעים את הברכה מפי המברך, ולא יודעים מה נאמר, ובכל זאת עונים "אמן", אמן כזו נקראת "אמן יתומה".

הדור לא שומע את הבשורה שבפיו של משה: דור יתום הוא. מהי יתמות? כשאדם מהלך בלי הוריו בעולם הזה, הרי הוא כמו תלוש – בלי חיבור למקור שהביאו לעולם. (אומרים שאין אדם מרגיש בודד בעולם, אלא כשהוריו מסתלקים מהעולם.

או אז הוא מרגיש באמת לבד בעולם, מרגיש את כובד משא החיים, משקלם ואחריותם). כמו אותה אמן יתומה, שאין לה "אבא ואמא", "אמן" המחפשת את המקור שלה, אך לא מוצאת -  שהרי העונה לא שמע את הברכה. כך אותו עם שאינו שומע: הוא בבחינת יתום. עם שאינו מחובר למקור שלו, לאבא ואמא שלו – ליעקב (ישראל אביו), ולאבותיו אברהם ויצחק - האבות הרוחניים של עם ישראל.

ההתרחקות והיתמות מוסברת ביתר שאת בהמשך הפסוק, המטעים מהי הסיבה לחוסר היכולת לשמוע: מטעים הפסוק "..ולא שמעו אל משה מקצר רוח ומעבדה קשה". שני פרמטרים עיקריים מובילים לאותה "חרשות" אותה "יתמות": 1. קׁצר רוח. 2. עבׁדה קשה.

ניתן לבנו דווקא לפרמטר הראשון: "קׁצר רוח". יש להבין את המונח "קׁצר" מלשון קצר (=לא ארוך), ו"רוח" מלשון "רוחניות" – הווי אומר: קוצר רוח = קטנות האמונה; קצרות הרוח - לא להשיג דבר בעניין האמונה בבורא עולם ולהבחין בכך שכל האירועים (והשעבוד והגלות) הם מאיתו יתברך ובהשגחתו. אותה קטנות האמונה שבדור ההוא, קצרות הרוח, היא המובילה את העם להיות חרש ואטום!

חלק זה של הפסוק פותח בקצר הרוח, ולא בעבודה הקשה – ללמדך, שהכל מתחיל מהרוח, לא מהגשמי. כשהרוח לא מקבלת, זו אם כל הסיבות לאטימות הרוחנית, ולשמיעת האמת ולציפייה לגאולה גשמית אמיתית.

כשהחלק הרוחני כל כך קטן, צר ומבוטל מאוד – איך אפשר לצפות מהעם להאמין למשה? לא התנאים האובייקטיבים מונעים את הגאולה, אלא חוסר האמונה ביכולת להיגאל, ואולי גם בעיקר חוסר התחושה בצורך להיגאל.

בכך אולי מתבטאת הסכנה הגדולה של העם היהודי לאורך כל הדורות, וזוהי הגלות האמיתית של עמנו – זו הגלות שעלינו לראותה בכל דור ודור (לא לחינם אנחנו מזכירים בפסח שכל אחד ואחד צריך לראות עצמו כאילו הוא בעצמו יצא ממצרים). הגלות האמיתית של העם שלנו גם בימים אלה, היא בחוסר התחושה באמונה בגאולה ובצורך בגאולה.

מונחים אלה עשויים להתפרש בדורנו, בחוסר הרצון של הדור ליטול חלק בשיעורי תורה, בתפילות, בחוגי לימוד – בקריאת ספר! בהזנחה של המקור היהודי שהוא הוא המבדיל אותנו מעמי העולם, והוא הוא שהופך אותנו לסגולה ואור לגויים.

עלינו לשאול את עצמנו, האם ילדינו מקבלים את חינוך יהודי בארץ ישראל? האם כל אם עברייה מחנכת בניה ובנותיה על הערכים של תורה, של מצווה? אם נביט פנימה, אל תוכנו עצמנו, נראה כיצד גם היום – מ"קצר רוח" - אנחנו גם אנחנו, בדור הזה כמו בדור ההוא: אטומים, ולא מוכנים לשמוע. גם אנחנו כעם יכול שאיבדנו את התחושה של הצורך בגאולה – הצורך בתורה בישראל.

אין מקום להאשים את העבודה הקשה, את שעות העבודה, או את המצב הכלכלי. הכל מתחיל בקוצר הרוח. כשמבינים את עומק הקושי הזה שהיה בהובלה של עם חסר אמונה ליציאה מעבדות, מבינים את משה המלין כלפי שמיים כי: "ואני ערל שפתיים" או "כבד פה וכבד לשון"... לא שלמשה היה קשה הדיבור בעלמא, אלא הקושי הוא בדיבור אל מי שאינו שומע! או אז הוא "ערל שפתיים וכו'..".

אומר הרב מאיר שמחה הכהן מדווינסק (בעל ה"משך חכמה) כי בשליחותו הראשונה של משה (ההתוועדות הראשונה אל העם) הוא מביא עמו כמה הבטחות: "וגם הקימותי את בריתי אתם לתת להם את ארץ כנען", "ולקחתי אתכם לי לעם", "והבאתי אתכם אל הארץ", "ונתתי אותה לכם מורשה".

כשהעם שומע את כל ההבטחות, הנראות כדמיוניות: נאמר "...ולא שמעו אל משה מקוצר רוח ומעבודה קשה". לפיכך, כפי שאנחנו רואים בפרשתינו, בציווי הנוסף של הקב"ה לשוב ולבוא אל בני ישראל, על משה ואהרון לבוא בהבטחה אחת בלבד, האקטואלית והדחופה ביותר: "להוציא את בני ישראל ממצרים" – שיבוא השחרור מן העינויים הקשים. אם באים בהבטחה אחת, יהיו נוטים להאמין.

כך גם היום, לענ"ד המשימה המוטלת עלינו היא להשמיע היכן שהעם מוכן להקשיב. בד אם צריך. אין מקום למהפכות מבהילות, ושינויים מרחיקי לכת, שרק יגרמו ל"חרשות" מאיימת ומפחידה. כל שיעור תורה קטן, כל דרשה בבית כנסת, כל עלון, כל מייל שיש בו כדי להדליק נר אחד – על חשכה שמחפשת אור -  די בו כדי להתחיל את התהליך שאנחנו צריכים היום כדי להגיע ל"גאולה".

המשך הפרשה מלמד אותנו מה קשה היתה גאולתם. כמה מכות הטיל הקב"ה על מצרים כדי להוביל ליציאה מהגלות. יש בכך גם מסר עבורנו - לא רק חידוד העוצמה שהיתה דרושה כדי להכניע לבו של פרע -  מסר לפיו גאולה, היא תהליך. גאולה רצופה מכות. מכות מביאות את האדם להתעוררות.

אחרי המכות באה ההתבוננות – 40 שנה במדבר – בשיממון – כל יציאת מצרים מלמדת אותנו כמה סבלנות יש לגלות, בדרך אל הגאולה האמיתית. מצווים אנו לראות עצמנו כאילו אנחנו נגאלנו, וכל אחד ואחד מאתנו צריך להפעיל את המשה הפנימי שבתוכו, כדי לקרב את עם ישראל ליציאה מהגלות.

שבת שלום,

אדי סוברי, המלקט מדברי אבות

אדי סוברי – אינדקס ; אדי סוברי – וידאו